אבל קודם כל, אתחיל לכתוב

מצאתי את עצמי עומד במרכזו של אחו רחב ידיים. זה היה יום סגרירי אך לא גשום. האוויר היה צלול ונעים לנחיריים, הדשא לח, והאדמה רכה, כנראה מגשם שירד בלילה. מפעם לפעם נשמעו רשרושים רחוקים וקולות עורבים שנהנו מההפוגה בגשם ויצאו למתוח כנפיים. האיש שהוביל אותי לבש בגדים כהים ורפויים. כל כמה צעדים שלח מבט מעבר לכתפו והנהן. הוא לא מיהר, ונראה נינוח ובטוח. הלכתי אחריו בידיעה שיכול להיות שהוא בעצם אני, ושבסיפור אחר אנו מחליפים תפקידים בכל פעם שהוא מסתכל עליי.
רק כשהגענו למדרגות שירדו לפתח ביתו ראיתי את המבנה. הבית היה נמוך מאוד, בגובה הדשא, ולא היה אפשר להבחין בו אלא אם כן ידעת שהוא שם. מדרגות האבן היו מכוסות ברובן בטחב כהה. ירדתי בזהירות כדי שלא להחליק וחיכיתי על המדרגה השלישית לפני האחרונה. האיש אחז בידית ומשך את דלת העץ. ״בוא,״ אמר, ״אתה יכול להיכנס.״
הבית היה בנוי מחלל אחד. שלוש קורות עץ מסיביות תמכו בתקרה. כל הריהוט היה עשוי מעץ, לא משויף, לא משומן, ובלי לכה. שולחן, כיסא, מיטה. היופי והפשטות היכו בי. לפני שהבנתי בדיוק היכן אני נמצא ולמה, ידעתי שכך אני רוצה לחיות. מצד ימין היה חלון רחב שצפה לאחו בגובה הדשא. האוויר בבית היה אותו אוויר נהדר כמו בחוץ, רק יותר מרוכז, מענג.
״כאן אתה גר?״ שאלתי.
״כן,״ הוא אמר בקול חרישי. ״כאן אני חי. אתה צריך לכתוב על זה.״
הנהנתי בהסכמה.
מתחת לחלון היה מטבחון ובו כיור, מתקן לייבוש כלים, וכמה מגבות תלויות ליד כלי המטבח. נכנסתי עמוק יותר לבית. שמיכת צמר משובצת מתוחה בקפידה על מיטה נמוכה, מזמינה למנוחה. על השידה ספר עב כרס. כיסא עץ ישן שעל גבו הונח סוודר כחול כהה. שולחן כתיבה ועליו מנורה מעט חלודה בעלת מפסק ישן מברזל. האיש הדליק אותה. האור היה צהבהב ורך, אור שמזמין להתיישב ולכתוב. ידי הרימה את העיפרון וניגשה אל נייר השורות שהיה מוכן עבורי על המכתבה. נבע ממני סיפור על ילד שאיבד את אביו ברחוב סואן. חצי עמוד. הם לא נפגשו שוב. אולי בחציו השני של העמוד. קמתי.
חזרתי אל החלון והתבוננתי בדשא. עצמתי עיניים ודמיינתי שכשאפקח אותן, אהיה חרק. ואכן, כשהסתכלתי שוב הדשא נראה כמו ביתי. מנקודת מבט זו העולם של בני האדם כה רחוק ומגושם. כאן, למטה, בגובה הדשא, הכל יפה ופשוט. עברה בי מחשבה מעוררת אימה, על בני האדם, שרומסים מדשאות וחרקים. ניערתי את המחשבה וחזרתי לעצמי. הרמתי אל שפתי את כוס התה המהביל שהאיש כנראה נתן לי בזמן שהרהרתי בעולם. כשהמים הנעימים נגעו בקצה לשוני כבר יכולתי לטעום את עלי המרווה הרכים. ואז הכוס נשמטה מידי. ״סליחה,״ אמרתי, ״אנקה מיד.״
״אין צורך,״ אמר ובעזרת מטלית ניקה את רצפת העץ. ״היית רוצה להתחלף?״
״כן,״ השבתי.
״הנה,״ אמרתי והסתכלתי על מי שהייתי עד לפני רגע. גופי היה חזק ובריא, ראשי צלול, נפשי חופשיה. ״אתה יכול לחזור עכשיו,״ אמרתי.
יצאנו מהבית. הובלתי את מי שהייתי בחיפזון. בתוך צעדים ספורים הגענו לדלת שהובילה אותנו לרחוב מרוצף וסואן. ״היינו כל-כך קרובים לעיר?״ שמעתי את מי שהייתי שואל. אך כבר סגרתי את הדלת מאחורי ושכחתי מהדלת.
מצאתי את עצמי עומד במרכזו של האחו רחב הידיים והלכתי בחזרה לביתי. כאן אני רוצה להיות. כאן אני צריך לחיות, בגובה הדשא.