כשהאיכר מכר את המשק החקלאי הוא מסר את הטרקטור הישן ללא תמורה לזקן שגר בקצה המושב. התיקון שנדרש לטרקטור עלה יותר מכפי שיכול היה לקבל עבור מכירתו, והוא קיווה שהזקן יוכל לנצל את שנותיו האחרונות. הוא גם חשב שכאשר ישבוק הטרקטור ויסיים את ייעודו, הזקן יוכל למכור או לתרום את חלקיו השמישים. את שטח המשק האיכר מכר לחברה נדל״נית בעבור סכום נאה שמחציתו עבר למועצה המקומית. כעבור כמה חודשים הואשם מנכ״ל החברה במעילה והלבנת הון, ולאחר שנים של מאבקים משפטיים, פשטה החברה את הרגל, והמשק נשאר מיותם. השטח הוחזר למועצה המקומית במסגרת תביעה ייצוגית נגד החברה. בהצבעה דרמטית, הוחלט לפרק את מבני המשק החקלאי, ולייעד את השטח לפיתוח עתידי של שכונת מגורים. בינתיים, הזקן שגר בקצה המושב מת, רעייתו התאבלה, והטרקטור החליד. כל המבנים במשק פורקו ביום אחד. במקום הלול בִּיצה התרחבה לה משנה לשנה, והוקפה בצמחייה פראית. חיות בר הסתובבו חופשי, בני אדם כבר לא ביקרו בשטח, והדחליל שעמד במרכז שדה המשק החל לדאוג.
שנים קודם לכן, ביום העבודה הראשון שלו, הדחליל היה מאושר. בקול תרועה ובליווי עשרות ילדים מהמושב הוא הובל למרכז השדה, והוצב על תלולית אבנים ואדמה יבשה. פניו הופנו צפונה, כך שהשמש לא תסנוור את עיניו. חולצת טריקו אדומה משובצת עיטרה את גופו, וסרבל ג’ינס הולבש על רגליו ונתלה על כתפיו. ראשו היה מלא בחציר, וכובע הקש כיסה את ראשו והגן עליו בימי הקיץ היוקדים. מגובה זה הוא יכול לראות את השדה כולו ואף שהאיכר לא ציפה ליותר מדחליל, היו לו יכולות יוצאות דופן. לדוגמה, ממקום עומדו הוא צפה על ערוגות החסה והקישואים בצידו המערבי של השטח. העז חילזון והתקרב לערוגות, והדחליל היה מסלק אותו מיד. כמובן, הוא לא יכול היה לזוז. או לדבר. אבל הדחליל האמין שהוא שם מסלק את המזיקים, מרתיע את הזוחלים, ושומר על היבול. האיכר זקף את ההצלחה לדשן כזה או אחר, לריסוס חדשני, או לנחשי השדה, אך הדחליל ידע את האמת.
חורף אחד, באמצע הלילה, חש הדחליל לפתע ליטוף של פתיתי שלג. האוויר היה קר ויבש. הוא ידע שילדי האיכרים ייחלו לשלג, וככל שזה התגבר ונערם, התמלא אושר גדול בליבו. ואכן, עד הבוקר המשק כולו הפך לבן. הילדים יצאו בצהלות שמחה, רקדו ושיחקו בשלג. לאחר שעה קלה, במרחק מה מהדחליל, עצרו הילדים והחלו לערום שלג בצורת כדור, ומעליו עוד אחד, ומעליו אחד נוסף. הם תקעו גזר במרכז הכדור העליון, ענפי עץ אורן בצידי הכדור האמצעי, הוסיפו צעיף מרופט וכובע צמר סגלגל, ופתאום – איש שלג מחויך עמד במרכז ההמולה. במשך ימים אחדים שיחקו הילדים סביב איש השלג, הוסיפו לו פריטים, סיפרו לו סיפורים, זרקו עליו ועל עצמם שלג, והדחליל היה מאושר.
״מי אתה?״ שאל אותו איש השלג בחצות הלילה השלישי.
״דחליל.״
״מדוע בני האדם מציבים דחליל בשלג?״
הדחליל לא ענה מיד. הרי כאשר השלג יימס, יימס גם איש השלג, ולעולם לא ידע מה יש מתחתיו, ומפני שהדחליל לא רצה להדאיג את איש השלג, הוא אמר לו שהוא רק עובר אורח, ושכנראה ימשיך הלאה בקרוב.
״עובר אורח,״ חזר איש השלג, ״נעים מאוד.״
״מה קורה לי?״ שאל איש השלג לאחר כמה ימים כאשר העננים התפזרו והשמש החלה לכרסם בעורו.
״בקרוב תהפוך למים שיחלחלו לאדמה שתצמיח יבול שייאכל על-ידי בני האדם,״ אמר הדחליל.
איש השלג קפא במקומו.
״אל תחשוש! שימחת ילדים, ושימחת אותי, וכנראה תחזור שוב, אם לא כאן אז בשדה אחר.״
כנראה זה היה חורף מיוחד כי אחר הצוהריים אחד, התיישב ילד מול הדחליל והחל לשוחח איתו. זה קרה כך: הילדים שיחקו בגשם סביב הדחליל, ובנו הצעיר של האיכר החליק ונפל ופניו בבוץ. שאר הילדים צחקו, ואחיו הגדול אף המשיך לבעוט לעברו בוץ ומים. האח הצעיר קם על רגליו, תלש את אחת הזרועות של הדחליל והיכה את אחיו. פני האח מלאו דם, והוא רץ לביתו ושאר הילדים בעקבותיו. האח הצעיר והתחיל ללכת בעקבות הילדים, אך עצר, הסתובב אל הדחליל, ואמר, ״סליחה שתלשתי את היד שלך.״
״זה בסדר,״ אמר הדחליל, ״וגם אחיך בסדר. רק חתך מעל הגבה.״
הילד ניגש אל הדחליל וחיבר את הזרוע. היא נטתה כלפי מטה והוא לא הצליח ליישר אותה.
״זה בסדר,״ אמר הדחליל, ״גם כך אינני משתמש בה לעבודתי.״
הילד התיישב מולו והוציא תפוח קטן מכיסו. עורב יחיד שרק מעל, במרחק בטוח מהדחליל, והזמן חלף. כך הם העבירו את אחר הצוהריים יחדיו.
השנים חלפו. הילדים גדלו והפסיקו לבקרו. הטרקטור נעלם יחד עם האיכר. הדחליל החליט להמשיך בעבודתו, ולמרות שחלזונות כבר לא פקדו את השדה, והיבול הפסיק לגדול, רוחו לא נפלה. אך כאמור, כאשר מבני המשק פורקו, והבִּיצה התרחבה לה, הוא החל לדאוג.
״היכן כולם?״ שאל את הרוח שנשבה. אך זאת רק שרקה בפניו והעיפה את כובעו הבלוי. השמש הכתה בחוזקה בפדחתו, וראשו החל לדהות.
יום אחד שמע קריאת עורב. ״עורב!״ קרא הדחליל. ״אתה יכול בבקשה לבוא?״
״דחליל, אני מפחד ממך,״ קרא העורב ממרום.
״אין צורך, אני כבר לא ממש עובד כדחליל, ראה, אין כאן אף אחד, ואפילו השדה ריק מיבול.״
״אם כך, אבוא.״
העורב התיישב על זרועו הישרה של הדחליל.
״עורב, אנא, קרא לחבריך, והוצא אותי מן השדה, קח אותי לשדה אחר שם אוכל להמשיך בעבודתי כדחליל.״
״אבל אז תפחיד עורבים אחרים, ולא יהיה להם מזון לאכול ולהאכיל את גוזליהם.״
״אם כך, מה עוד אני יכול לעשות?״
העורב התבונן ארוכות בדחליל. ״אתה עשוי מקש, בדים, מקלות, וכפתורים. אישה זקנה גרה בקצה המושב, בעלה הזקן מת לפני כמה שנים, ופרנסתה היחידה היא תפירת בובות לילדי המושב, אך אין לה מספיק אמצעים לרכוש חומרים נוספים.״
״ובכן,״ אמר הדחליל.
״ובכן,״ קרא העורב.
לפנות ערב, ילדי המושב צפו במחזה יוצא דופן. להקת עורבים נשאה בשמיים דחליל ישן ובלוי לעבר קצה המושב.
הדחליל הונח על מפתן דלתה של האישה הזקנה. בבוקר פתחה את דלתה. ״מה מעשייך כאן, דחליל?״ שאלה בפליאה.
״היום,״ אמר, ״זהו יום העבודה האחרון שלי.״