באותו היום צעדתי לא צעדתי בדיונות שנמתחות עד האינסוף. אני משתדל לבקר את הדיונות לעיתים קרובות, אך יש תקופות שבהן הן נעלמות מזכרוני, כמו פיסת ענן דקיקה ביום חמסין. אך באותו היום נזכרתי בהן, והובלתי את עצמי, או יותר נכון, עצמי הוביל אותי, לבקר בהן.

היום היה נעים. משב רוח ליטף את פני, ומרחוק ראיתי את החולות נעים באיטיות, מדי פעם כמו משיכת מכחול, הרוח נשאה שובל של חול באוויר, והניחה אותו בעדינות מספר מטרים רחוק יותר. היה ריקוד של מעוף ציפורים בשמיים שמדי פעם הטילו צל והסתירו את השמש, אך כאשר אלו חלפו וזאת פגשה אותי ללא מעצורים, הרגשתי את מלוא חומה, ונטיפי זיעה החלו לבצבץ בצידי ראשי. הייתי צמא, אך מעולם לא הבאתי מים לביקוריי, לא מזון, לא בגדים, לא טבעות נישואין ולא תכשיטי נוסטלגיה, לא זכרונות יפים, לא תחושות, לא מחשבות. נקי, טהור, מוכן, נטול אנוכי ונטול קפאין, אלכוהול, אהבה, סמים, ריקוד אינטימי, נגיעה מעוררת, התעלסות עם הקימורים והקיעורים החוליים.

החלטתי לגשת לדיונה הגדולה. לא תמיד אני ניגש אליה. אך לפעמים יש בי דחף להרגיש את חומה, את מלוא הודה. נסיכת המדבר, דוממת, חסרת חיים או מוות, קוראת לי לבוא. ואני נענה. התחלתי במסע מעלה. פי התייבש, ריח הזיעה מילא את נחיריי, נטיפיה זרמו בין גבותיי, עיניי, שפתיי, זקני. בית השחי נעשה דביק ומצחין. רגליי היחפות החלו לשקוע בחול. היום אעלה עוד קצת החלטתי, כפי שהחלטתי בכל יום שבו עליתי עוד קצת אך לא יותר. תמיד יש עוד לאן לעלות חשבתי.

ובאמת, באותו היום עליתי עוד קצת, ולהפתעתי הגעתי כמעט לראש הדיונה הגדולה, טובענית, תובעת ממני את כל כוחותיי. היה יום נעים חשבתי, ועכשיו אינו עוד. החול טיפס כמעט עד לברכיי, עטף את שוקיי כמו גרביים. המחשבה חיממה אותי יותר מהחול היוקד. ברכיי כעת היו כבר נטועות עמוק בחול, כך גם ירכיי והאגן. אשכיי ואיבר מיני פגשו בחול בחדווה, למרות שסבלתי. לבשתי חול. הבטן והגב נדבקו בגרגירים הצהבהבים. כך המשכתי לשקוע, לטבוע, להתמסר לנסיכת המדבר, אני הנסיך שלך, קחי אותי איתך, אהיה חלק מארמונך, מהרמונך, מהריונך, מההרמוניה הנסתרת מתחת לבטנך.

כאשר ראשי נשאר אחרון מרחף מעל החול שמעתי בפעם האחרונה את משב הרוח. היא נשאה דברים עימה, ולחשה לי שהחול אינו חייב להכיל, ואם ארפה, הלב שלי שפעם פעם, יפעם עוד פעם אחת ודי. נשפתי בחוזקה וחזרתי לביתי.