האישה שמעה את שמה. היא הפסיקה את מעשה האהבה והפנתה את מבטה החוצה דרך החלון הפתוח. עץ הדובדבן שבגינה היה בשיא פריחתו. רק לפני שבוע היא התבוננה בעץ העירום ושאלה את עצמה מתי הוא יפרח, או שאולי זה היה לפני חודש. היא עצמה את עיניה ודמיינה כיצד ריח פריחת הדובדבן ממלא את נחיריה בחום אדמדם והיא מתרוממת אט אט מהמיטה, קלה כמו מפית, ומתעופפת החוצה דרך החלון. היא יכלה להרגיש כיצד היא נוחתת יחפה על הדשא הרווי בטל, כיצד כפות רגליה מוליכות אותה לכיוון השער הנעול. היא פקחה את עיניה, הידקה את אחיזתה באגן מאהבה ומשכה אותו אליה. הוא נאנח בפה סגור. זיעה טיפטפה על הכרית על-יד ראשה. היא השיבה את מבטה אליו ונשמה עמוקות.
“גמרת?” הוא שאל.
“מה?” היא הסתכלה עליו במבט מרוחק. “לא, אני כאן,” היא אמרה ושחררה את האחיזה.
“מה קרה?”
“שמעתי מבחוץ שריקה… אני חושבת,” היא השיבה והביטה שוב מבעד לחלון.
“את מתכוונת לרוח?” שאל.
“שמעתי שריקה.”
“כבר בוקר. את יודעת שאני צריך לצאת.״ הוא יצא ממנה וקם על רגליו. ״אחזור בערב.”
עברה כנראה עוד שעה לפני שהחזירה את מבטה לחדר ושמה לב שהוא כבר לא שם. היא משכה את שמיכת הפוך מעל ראשה. שעות היום היו השעות הנסתרות שבהן הזמן חלף בדממה. לפני זמן רב, כשעדיין החזיקה שעונים בביתה, הייתה מתבוננת במחוג השניות בשעון האנלוגי שבחדר העבודה או בהבהוב סימן הנקודתיים בשעון הדיגיטלי שבמטבח. פעם אחת הוא יצא מהבית והשאיר אותה כשהיא בפיג’מה מתבוננת בשעון המטבח, וכשחזר מצא אותה בפיג’מה, מתבוננת בשעון המטבח.
“זה עוזר לי להעביר את הזמן כשאני מחכה לך,” היא אמרה בזמן שהוא עבר מחדר לחדר ואסף את כל השעונים שמצא. הוא שם אותם בשקית גדולה של חנות ספרים ולפני שיצא מהבית, פנה אליה ואמר, “זה לא קשור לזמן. את לא אכלת ולא שתית כל היום. זה עניין של חיים ומוות.”
מאז אותו יום לא היו לה שעונים להתבונן בהם. במחשב הוא התקין סוג של וירוס אשר מדי דקה איפס את זמן המחשב לארבע בבוקר, וכך גם התאריך נשאר קבוע באותו יום חורפי, הראשון בפברואר, 2014. הוא הסיר את הדפדפן מהמחשב, אך השאיר תוכנה לקריאת דואר. כל זה קרה לפני זמן רב, אבל עבורה הזמן עצר מלכת.
היא העיפה את השמיכה מעליה והביטה מסביב בחדר העירום. מבטה נעצר באיש המשופם בכובע הקש. הוא נשען על מפתן דלת חדרו והביט בה בארשת פנים נינוחה ומעט מתנשאת. “סרניקו,” היא מלמלה. הוא לא הגיב למלמולה. “סרניקו,” היא חזרה על שמו. החדר מאחורי סרניקו היה חשוך למעט נורת תקרה בודדה אשר האירה חלושות. מימין לחדר, במסדרון, ניצב שולחן נמוך מכוסה במפה צהובה ועליה קערה ובה דג זהב. בשעת בוקר זו, קרני השמש היו מאירות על חציה של קערת הדג. מספר רגעים לאחר מכן השמש הייתה חולפת מאחורי עץ הדולב שהטיל את צלו על חציה השני של הקערה. במשך הזמן הצבע דהה מחצי הקערה, וכעת הדג נראה כאילו שהוא חי בין שני עולמות.
האישה התרוממה מהמיטה, פתחה את החלון ושאפה עמוקות. ריח פריחת הדובדבן מילא את נחיריה בניחוח דבש כפי שדמיינה. היא הסתכלה מטה על גופה החשוף. מספר שערות מחזהו נצמדו לגופה, אך היא לא טרחה להסיר אותן. היא התכסתה בחלוק הלבן וירדה במדרגות לכיוון המטבח שבקומה התחתונה. היא פתחה את המקרר והוציאה שקית של גבעולי סלרי. לפני ששטפה את העלים הבחינה בנמלה בודדה אשר טיפסה במעלה אחד הגבעולים.
“שלום לך,” אמרה.
הנמלה המשיכה בטיפוס.
“חיית לך שם במקרר?” היא שאלה את הנמלה והניחה זרת על הגבעול. הנמלה גיששה את דרכה מסביב לאצבע, אך לבסוף ויתרה וטיפסה על הזרת. האישה קירבה את הנמלה לפניה. “חיית לך שם במקרר?” היה לה קשה להאמין. היא הורידה מהארון צנצנת זכוכית עם תווית ישנה של ריבת לימונים, והצליחה לשכנע את הנמלה להיכנס לתוכה. “אנחנו נקרא לך בלה,” היא אמרה וליטפה את הצנצנת. היא תלשה מספר עלים מהסלרי, הכניסה אותם לצנצנת, וסגרה את המכסה בחוזקה. האישה הביטה בנמלה מסתובבת בפנים סחור סחור.
“בלה חיה במקרר, בלה חיה במקרר!” היא קראה שוב ושוב במנגינה שהמציאה במקום, רוקדת את דרכה לדלפק שבין המטבח לסלון. היא הרימה את שפופרת הטלפון והתקשרה.
“היי, אני יכולה לחזור אליך עוד מעט? אני באמצע משהו,” אמר הקול הנשי בצד השני וניתק את השיחה.
האישה הניחה את השפופרת, התיישבה על כיסא הבר וחיכתה. לאחר זמן מה הטלפון צלצל.
“היי, מה יש?” הקול שאל.
“את יכולה אולי לחפש משהו בשבילי בגוגל?” האישה שאלה בהיסוס.
“את יודעת שהוא לא מרשה לך להתקשר אליי בשביל זה.”
“הוא לא… הוא לא ידע. זה סתם משהו שמעניין אותי.”
“מה זה?” שאל הקול בחוסר סבלנות. “רגע אני שמה אותך על רמקול. רגע. שומעת?”
“כן. חפשי בשבילי ‘נמלה חיה בתוך מקרר’.”
“מה?”
“נמלה חיה בתוך מקרר.”
“שמעתי, אבל מה זה?”
“בבקשה.”
“טוב. רגע, רגע,” הקול אמר, ואחרי זמן מה המשיך, “איזה קטע מוזר. יש אתר שנקרא ממש ככה. רקע צהוב. זה שיר מאת…” הקול נדם.
“מאת מי? מי?” האישה שאלה.
“נדבר אחר-כך אולי?” שאל הקול.
“לא, לא. את יכולה לשלוח לי את השיר?”
“אני לא חושבת שזה רעיון טוב.”
“בבקשה, רק תשלחי לי,” התחננה האישה.
“אני…” הקול שוב עצר. “את יודעת מה, בסדר. אני דווקא חושבת שזה רעיון טוב שתקראי את זה.”
“אז תשלחי לי במייל?”
“כן, אמרתי שכן. נתראה אחר-כך. אני אביא אוכל, או קיי?”
האישה הניחה את השפופרת וחזרה לסלרי. היא חתכה חתיכת ג’ינג’ר וקילפה אותה. אחר-כך הוציאה עוד שני עלים כהים של קייל והדליקה את מסחטת המיצים. היא השליחה את הג’ינג’ר פנימה והמשיכה למעוך גבעול גבעול, עלה עלה, עד שהכוס התמלאה בנוזל ירוק. היא הסניפה את ריח הנוזל המריר, לגמה במהירות מהכוס, והניחה אותה בחזרה על השיש ליד הצנצנת של ריבת הלימונים. בלה המשיכה להסתובב בתוך הצנצנת, אך מדי פעם היא עצרה ובהתה בעולם שבחוץ. האישה חייכה לעצמה. היא ירדה על שש, עצמה עיניה והחלה למשש את דרכה לכיוון המדרגות. פה ושם היא עצרה, החזיקה את שתי אצבעותיה המורות מעל לראשה כמחושי נמלה, ואז המשיכה לזחול.
האוויר היה ספוג בריחות טחב, בלוטי אלון וצואת חיפושיות. בלה נשאה בידיה הקדמיות זירעון שמצאה מתחת לעץ הדובדבן במרחק הליכה מהתל. הזירעון היה כבד ונשמט מידיה מספר פעמים, אך בלה לא ויתרה. אימא שלה, המלכה, הזהירה אותה ואת שאר אחיותיה לא להתרחק מהתל, ובעיקר לא להתקרב לעץ הדובדבן שבחצר ביתם של בני האדם. מזה זמן רב בלה הרגישה בודדה וחסרת חשיבות, ועל כן למרות האזהרה היא החליטה להרשים את המלכה ואת מאות אחיותיה בזירעון שתביא מבני האדם. בלה טיפסה במעלה התל ומשכה את הזירעון עמה. בקרוב יכירו כולן באומץ ליבה.
עדיין על שש ובעיניים עצומות, האישה הגיעה לחדר האמבטיה שבקומה העליונה. היא פקחה את עיניה, קמה, הסירה את החלוק, והסיטה את וילון המקלחת. ראש המקלחת החדש היה מלבן אלומיניום בגודל של קופסת נעליים המנוקב בארבעים וארבעה חורים. היא נכנסה למקלחת וליטפה בזריזות את רגליה, ידיה ואת שדיה. היא חזרה על הפעולה פעמיים. זה היה סוג של טקס שהתחיל כשהייתה ילדה ומאז הרגישה שהיא חייבת לעשותו בכל פעם שנכנסה לקלח את גופה.
“מה זה היה?” הוא צחקק כשראה אותה עושה זאת בפעם הראשונה שבה הסכימה שהם יתקלחו יחד.
“כלום, לכלוך,” היא ענתה ומשכה אותו פנימה. מאז הוא צפה בה במערומיה מספר פעמים כשהיא חוזרת על הטקס ועם הזמן מבטו התרכך וליבו התמלא חמלה.
היא פתחה את הברז וכיוונה למים פושרים. בתחילה טיפות זיעה בודדות ירדו מהשמיים, מסמנות את בדידותה של אימא אדמה, והיא קיבלה באהבה את זיעת השמיים, אך ככל שבדידותה העמיקה והשחירה, כך השמיים הזיעו עוד ועוד טיפות זיעה כבדות והיא הבינה לראשונה כי זה אינו גשם, אלא זיעה, והיא, הרי שאין לה לאן ללכת כי היא מכסה הכל, והיא, אימא אדמה, רעדה מאשמה ומבושה, אך הזיעה לא עצרה מלרדת.
האישה פקחה את עיניה. היא רעדה. המים הרגישו פתאום קרים יותר. היא משכה את הידית מעט שמאלה והסתכלה למעלה בעיניים פקוחות. הגשם התחמם והיא שוב עצמה עיניה והסיטה את ראשה למטה. טיפות המים היו לה למאהב, מלטפים ומעסים את עור הקרקפת והצוואר. היא נאנחה מספר פעמים והתעטפה במי המקלחת בריקוד ארוטי. המים הקיפו אותה מכל עבר, מפרידים בין אוויר העולם ועולמה הפנימי, אך נצנוץ השמש חדר דרך עפעפיה ולפתע היא הרגישה שהיא חייבת לפקוח את עיניה. מולה התגלתה שונית אלמוגים מרהיבה ביופייה.
הזמן עצר.
לאישה שחיה בשונית האלמוגים לא היה שם. פעם, לפני שנים רבות, היה לה שם ואף קראו לה בשמה מדי פעם. אך מאז שזה קרה לא נותר מי שיקרא לה בשמה, וכך במרוצת השנים נעלם שמה מן העולם כלא היה. כמובן שהיא ידעה את שמה, ואף הייתה לוחשת אותו כשהייתה מביטה מקרוב בהשתקפות המים באור הלבנה, כה קרוב עד שהלחש היה יוצר אדוות במי הים. אך בתוך תוכה ידעה שאין אדם על פני האדמה אשר יוכל ללחוש את שמה כפי ששמעה אותו לפני שנים רבות.
כאשר פגשה לראשונה בשונית נדהמה מצבעיה. זאת שרה לה בצלילי אינדיגו עמוקים, צהוב וטורקיז, ארגמן ושנהב. כל פעם שעלתה לשאוף חמצן, נדמה היה לה שריאותיה התכווצו במקצת ולא אפשרו לה לנשום לרווחה. היא הייתה נושמת בבהלה כאילו כל שניה שבה היא לא הביטה בשונית כרסמה שנים מחייה. קולות העולם מעל פני המים היכו בה כסופת מדבר חונקת, מעוורת, מחרישה. מיד הייתה צוללת שוב, משחררת באיטיות בועות זעירות אשר עשו את דרכן מעלה, מעלה, בורחות במהרה מפיה של האישה.
ברדת הערב השונית הייתה מחווירה אט אט לשלל גוונים של אפור, עד שנמוגה ונעלמה מעולמה של האישה עד שחר. בשעות אלו הייתה חוזרת אל החוף, כמעט ללא רוח חיים, ומתחילה את מלאכת דחיית המוות. הרי לא רצתה למות עדיין ועליה לאכול ולשתות כי היה זה עניין של חיים ומוות.
על החוף עצי הקוקוס התנשאו לגובה עצום, וכאשר הרוחות העזות היו מכות בהם ידעה האישה להמתין במחסה בעת שאגוזי הקוקוס צנחו בשאון ארצה. שמונה אגוזים הייתה אוספת כל לילה, מפצחת אותם עם אבן חדה ואוכלת את בשרם בתאווה. אחר-כך הייתה ישנה עד הזריחה, וחוזרת לשונית. כך עשתה וכך תעשה עוד שנים רבות.
יום אחד היא תשמע את שמה. היא תתעורר בעצב כי לילות רבים תמו בחלום. עיניה יראו ואוזניה יקשיבו לגלים הרכים שילטפו את החול כמו כל בוקר במשך השנים שעברו. היא לא תזוז, לא תמצמץ, לא תנשום. היא תרגיש יד נשית נוגעת בכתפה החשופה. היא תיאנח מספר פעמים, דבר שלא עשתה מאז שפגשה את השונית. היד תרצה לעזוב, אך היא תשלח את ידה שלה ותאחז ביד הנשית בחוזקה. דמעה תזלוג מעינה וצבעי השחר יתמזגו עם החול הזהוב. אז, שמה ישמע בעולם שוב בפעם האחרונה, “אימא.”
“אימא!” היא שמעה שוב את קולה של ביתה. “אימא, המים קפואים! צאי כבר.”
האישה קפאה במקומה מתחת לזרם המים הקרים. ביתה הושיטה יד לברז וסגרה אותו.
“מה קרה?” האישה שאלה את ביתה.
“כמה זמן את כבר במקלחת?” הבת החזירה בטון מאשים.
“כמה דקות, ממש עכשיו.”
“שקרנית,” הבת אמרה, “אני סגרתי את הברז והוא היה מכוון עד הסוף של המים החמים. את פה כבר שעות.”
“לא, ממש עכשיו.”
“טוב, צאי משם.” הבת עזרה לאימה לצאת מהמקלחת ולהתעטף במגבת גדולה. “הבאתי לך אוכל סיני, מקווה שהוא יאהב את זה גם,” היא אמרה והמתינה לתגובה שלא הגיעה. “הוא יאהב את זה את חושבת?”
“לא יודעת.”
“הוא מגיע היום בכלל, החבר החדש שלך?”
“הוא לא… הוא כבר לא חדש. וכן, הוא בא.”
“חודש זה חדש אימא. הוא יודע?”
“כן, בטח. סיפרתי לו הכל. תודה על האוכל. תלכי עכשיו?”
האישה סגרה את דלת הכניסה מאחורי ביתה ועלתה לחדר העבודה. היא התיישבה מול המחשב והרעידה את העכבר עד שהמסך נדלק. תוכנת המייל שלה הייתה פתוחה והיא הקליקה על המייל הראשון. זה היה הטקסט שביתה שלחה לה מאתר האינטרנט:

נמלה חיה בתוך מקרר
מאת גוסטי כץ, כיתה ב/1
(השיר זכה בתחרות שירים בשכבה בנושא בית)

נמלה חיה בתוך מקרר
חיה בקור, בחושך, בלי לקטר
היא שכחה שבחוץ יש אור
שמש
שמיים כחולים
פרחים ואדמה
שיש עבודה
שיש תל נמלים, שהיה הבית שלה
שיש לה אימא ואחיות שמחכות לה
שתחזור מהקור
נמלה חיה בתוך מקרר
אך לא היה לה למי לספר

כתבו לגוסטי מה אתם חושבים על השיר ב-gusti@gustikatz.com

“בלה!” האישה צעקה בהתלהבות מעבר לכתפה, “מצאתי שיר שכתבו עלייך!” היא קראה את השיר שוב. “מוכשרת,” היא אמרה לעצמה והחליטה לכתוב לגוסטי. כשחזרה לרשימת הדואר הנכנס חיכה לה מייל נוסף שלא נקרא:

גוסטי היקרה,
קראתי את השיר הנפלא שלך על הנמלה במקרר. את ממש מוכשרת!
יש לי משהו שאני רוצה לשלוח לך. בבקשה שלחי לי את כתובתך.

באהדה,
חמלה

האישה הסתכלה במסך בפליאה. המילים התבלבלו מול עיניה. במבט מצועף היא לחצה על “השב” ושלחה לחמלה את כתובתה. היא המשיכה לבהות במסך עד שהגיע מייל נוסף מחמלה שבו היא כתבה שהיא גרה מרחק של כחצי שעה מהכתובת שהאישה שלחה, ושהיא יכולה פשוט לבוא, ואם היא יכולה לבדוק עם אימא שלה שזה בסדר?
חצי שעה. האישה שכחה מהי שעה. היא חששה שהחשכה תרד, ושהוא יחזור לפני שחמלה תגיע. היא חיכתה בסמוך לדלת הכניסה בעצבנות. שתי דפיקות חזקות. מאחורי הדלת עמדה חמלה אשר הביטה באישה במבט מהורהר.
“את בטח אימא של גוסטי,” אמרה חמלה.
“אני,” האישה מלמלה ואז הזדקפה. “כן.”
חמלה דחפה את דרכה לסלון הבית. “תסתכלי,” היא אמרה, “יש לי פה משהו בשביל גוסטי.” היא הושיטה את ידה לתוך שקית פלסטיק גדולה של חנות ספרים והוציאה מעין פסל מברזל שנראה כמו עץ הפוך. “זאת,” היא אמרה בגאווה, “זאת יציקת אלומיניום של תל נמלים. גוסטי בבית?”
“לא,” האישה ענתה.
“אפשר לשתות משהו?” שאלה חמלה וצעדה למטבח. היא פתחה את אחד הארונות, סגרה, פתחה אחר, הוציאה כוס זכוכית ארוכה, מילאה מים מהברז, גמעה אותם והניחה את הכוס על השיש. לפתע היא קפאה במקומה. על השיש היו מונחות עשרות צנצנות זכוכית שבתוכן עלי סלרי, רוקט או תרד. העלים היו יבשים, רקובים או מפוררים ולידם נחו בדממה חרקים שונים, עכבישים, וחיפושיות. בצנצנת של ריבת לימונים, נמלה שעדיין הייתה בחיים הסתובבה סחור סחור.
“תמסרי לגוסטי שחמלה הייתה כאן.” היא הניחה את היציקה על השיש ויצאה מהבית בחופזה.
דלת הכניסה נשארה פתוחה מאחורי חמלה, והאישה עמדה שם והסתכלה על הגינה. ניחוח פריחת הדובדבן עטף אותה. השמש נישקה את האופק ובקרוב, כשתרד החשכה, הוא יחזור. השמיים היו נקיים מעננים. כבר הרבה זמן לא ירד גשם, היא חשבה, ויצאה יחפה להשקות את הגינה.
כדור האכלה לציפורים התנדנד ברוח מעל ראשה כאשר עברה מתחת לעץ הדולב ליד השער הנעול. היא הבחינה ברפרוף צהבהב בתוך הכדור. שוב נכלא שם פרפר? היא פתחה את הסולם וטיפסה בזהירות. הכדור היה עכשיו מול עיניה, עשוי משתי וערב של חוטי ברזל שאספה עם השנים. הוא היה מרוח בדבש אליו היא הדביקה זרעוני חמנייה, פשתן, שומשום ובוטנים גרוסים. היו פעמים בהן ציפורי הדרור היו אוכלות צד אחד ומשאירות פתח דרכו נכנסו פרפרים אשר נכלאו בפנים. הפרפר הצהוב התעופף מצד לצד בתזזיתיות.
“אל תפחד,” היא אמרה. “זה לא כל כך נורא להיות כלוא בבית דבש, נכון?” היא סיבבה את הכדור בניסיון לתפוס את תשומת ליבו של הפרפר. “לא כל כך נורא, במיוחד לפרפר שבטח כבר שכח מאין בא. היכן משפחתו. ואולי הם בכלל לא מחכים לך יותר?” היא נשכה את שפתיה.
כשהחשיך הוא חזר. שעות הערב היו השעות הבודדות שבהן גופה הרגיש חלול, והזמן פתאום רץ. היא חיכתה לו בסלון וסידרה את האוכל בצלחות זכוכית. הם אכלו בדממה, וכשסיימו היא אספה את הכלים והניחה אותם במטבח ליד הכיור. היא חייכה לעצמה בגאווה. הצנצנות על השיש היו עתה ריקות, מסודרות במעין פירמידה, ובראשה צנצנת של ריבת לימונים, ריקה גם היא.
האישה ומאהבה עלו לחדר השינה.
“שנמשיך מאיפה שהפסקנו?” הוא שאל בעליצות ושחרר את אבזם החגורה.
“איך קוראים לי?” היא שאלה.
מבטו קפא, אך לידיו היה רצון משלהן והן המשיכו להסיר את המכנסיים, את התחתונים, ואת הגרביים. הוא הביט בה בחמלה מהולה בהתנשאות קלה. לאחר מספר רגעים החזיר לה בשאלה, “ואיך קוראים לי?”
“סרניקו.”
הוא הביט על הציור של האיש המשופם. “כן,” הוא אמר, והוריד את כובע הקש מראשו.
“בוא אלי, אהובי,” היא אמרה וקיבלה אותו אליה.
באותו זמן במסדרון, דג זהב שחציו דהוי המשיך לשחות במעגלים. אולי מחר השמש לא תפסח על הצד השני של הקערה.