פגשתי אותה במטבח. הוצאתי עלה של סלרי מהמקרר, ושם היא היתה, באחד מכפלי הגבעול, אוחזת בצמח הירוק. ניתקתי אותה מהגבעול והנחתי אותה על השיש, במחשבה שאניח אותה אחר-כך בגינה, אבל שכחתי ממנה, והיא התגלגלה לה לקצה השיש ליד מכונת הקפה.
בבוקר למחרת כשהכנתי קפה, ראיתי אותה מטיילת על דופן המכונה.
״היי,״ קראתי. ״שכחתי מִמְּךָ!״
״מִמֵּךְ,״ היא ענתה.
כמעט שמטתי את כוס האספרסו מידי. ״אתה מדבר…״ מלמלתי.
״מדברת,״ היא החזירה. ״אמנם אני שבלול, אך אשמח, ברוח התקופה, אם נטבע את המילה שבלולית לכבוד כל השבלוליות ממין נקבה. פמינלול. שבלוליזם.״
״אוקיי,״ אמרתי, ״שבלולית. איך אנחנו מתקדמים בעצם? את רוצה לצאת לגינה?״
״לא ממש, חורפי וגשום בחוץ,״ היא ענתה.
״זה לא מה שאתם…אתן אוהבות?״
״הייתי תקועה שבוע במקרר. היה לי ממש קר. לא מתאים לי כרגע לחזור על החוויה.״
״אז מה כן? רוצה להישאר כאן על השיש, שאני אשאיר לך אוכל?״
״הבדידות… הבדידות…״ אמרה השבלולית.
״את רוצה לבוא איתי? אני חייב לצאת עכשיו לעבודה… זאת אומרת, לחזרה…״
״כן, ראיתי את הקונטרבס בסלון. גם שמעתי אותך מתאמן. אמנם הקול היה די עמום מתוך המקרר, אבל הבסים חודרים, והם עשו לי נעים. אני אשמח לבוא איתך לחזרה.״
הוצאתי את השרף של הקשת מהקופסה האדומה, והנחתי בפנים עלה סלרי ואת שבלולית.
״אכפת לך לשים פה גם איזו עוגיה? אני אשמח לפחמימה.״
יצאנו מהבית. בחוץ היה גשום וקר. נשאתי את הקונטרבס על שתי כתפיי. הגעתי לתחנת הרכבת, כ-10 דקות הליכה מביתי, ועליתי על הקרון האמצעי, שם במעבר היה מקום לשבת ולידי הקונטרבס עטוף בכיסוי השחור ובאחד הכיסים קופסה אדומה ובה שבלולית. ״אה… מזל שהם מחממים כאן,״ שמעתי אותה אומרת. לאחר כמה דקות המפקח שרק במשרוקית, וברגע האחרון, ממש לפני שהדלתות נסגרו, אישה צעירה משכה בכוח ילדה כבת חמש לתוך הקרון, והתיישבה בשורת המושבים לידי. ״שבי כאן!״ היא ציוותה על הילדה המבוהלת.
הילדה התיישבה לידי והסתכלה עליי. היא משכה באפה. עיניה היו אדמדמות, אפה מנוזל. מבטה עבר ביני לבין הקונטרבס בפליאה וסקרנות. ״מה זה?״ היא שאלה. אמה היתה עסוקה בטלפון הנייד, אבל כששמעה אותה מדברת אליי, היא הוציאה ״ששש…״ מהפה. הילדה המשיכה לבהות בקונטרבס.
לא עניתי. לא היה לי כוח או עניין לדבר עם ילדה קטנה.
״תענה לה,״ אמרה שבלולית.
״למה שאענה לה?״ אמרתי.
״עם מי אתה מדבר?״ הילדה שאלה.
״ששש…״ האמא עשתה שוב. ״אל תציקי לאנשים.״
״תענה לה או שאני עושה לך פה בלגן,״ אמרה שבלולית.
״טוב, טוב,״ אמרתי. ״זה קונטרבס.״
״זה מה?״ שאלה הילדה.
״שקט כבר!״ האמא אמרה ונתנה לילדה טפיחה עצבנית על היד.
קמתי. האמא הסירה את העיניים מהטלפון והסתכלה עליי. הסתכלתי בחזרה. ״קונטרבס,״ אמרתי. החזרתי את מבטי לילדה וחייכתי. ״זה כמו גיטרה גדולה.״
״אפשר לראות?״ הילדה שאלה.
״לא כל-כך,״ עניתי.
שבלולית החלה לחרחר. ״תראה לה את הקונטרבס.״
״בעצם כן.״
וכך, באמצע קרון הרכבת המתנועע מצד לצד, משכתי בריצ׳רץ׳ הארוך והוצאתי את הקונטרבס. אחר-כך הוצאתי את הקשת מהנרתיק שלה, ומרחתי עליה קצת שרף. ניגנתי את הצלילים הראשונים של מוצארט 40, לקראת החזרה היום. דממה בקרון חוץ מהשבלולית שזימזמה את המלודיה יחד איתי.
המשכתי לחזרה, והשבלולית איתי. גם בחזרה מהחזרה, וגם בלילה וביום שלמחרת. בעצם, עד היום היא איתי, למרות שבכל רגע נתון אני יכול למעוך אותה בין שתי האצבעות, לשטוף את הלכלוך מתחת לברז, ולשכוח ממנה כאילו לא היתה קיימת מעולם.