״אבא, יש לי שאלה,״ אמרתי בטלפון.
״יס בוי,״ הוא אמר.
״יכול להיות שאתה מתקשר אליי שלוש פעמים ביום כי אתה בודד?״
אבא שלי היה איש פרקטי, פרגמטי, קונפורמיסט. טיפוס של קאט-דה-בולשיט. הוא נטה להרבות במילים לועזיות כי הוא היה פוץ. ירשתי ממנו את השטות הזאת ואני בטיפול סי-בי-טי בשביל שזה יפסיק. אינאף איז אינאף.
״אנחנו בשעת טיפול?״ הוא שאל.
״לא.״
״יופי, אז בוא נמשיך לדבר על האינשורנס של הבית,״ הוא חרץ.
ביומולדת שלושים ושבע ביקשתי מאשתי לצאת לשעתיים לבדי באמצע היום. שמתי באוזניות את And Justice For All של מטאליקה, ויצאתי מהבית. אני זוכר שהיה ריח נוראי של שתן ליד הדלת שלנו בחדר המדרגות. פסעתי בזהירות ליד השלולית ויצאתי לרחוב. תוך כדי שאני מזמזם את הסולו גיטרה של קירק האמט, הגעתי למסקנה שהחיים שלי נהדרים, חוץ מהיחסים עם אבא, והגיע הזמן לשינוי.
״לא,״ עניתי.
״מה לא?״
״לא, אי אפשר לדבר על הביטוח.״
״טוב, אז אתקשר מאוחר יותר.״
״לא.״
״מחר?״ הוא ביקש.
״לא,״ העליתי את הקול.
״מה לא?״
״לא!״ הצעקה שלי כנראה נשמעה מעבר לחלון, כי קבוצה של יונים פתאום התרוממה לאוויר בשובל של קרקורים, נוצות וחרא. נשמתי עמוק. ״לא, התשובה היא לא,״ אמרתי בצורה ממש רגועה. ״אני רוצה שתענה לי על השאלה.״
״טוב.״
״אז…?״ שאלתי.
״מה השאלה?״
״שאלתי כבר. אתה בודד?״
״לא.״
״אתה אומר ‘לא’ כי אתה מתבייש להודות בזה?״
״אתה עושה עליי משימה?״ הוא שאל.
״מה?״
״משימה. מטלה. אסיינמנט. אתה בטח עושה עכשיו איזה קורס בפסיכולוגיה בגרוש ואמרו לכם לדבר עם מישהו קרוב ולעשות לו מיינדפאק.״
בקורס אמרו שיש סיכוי טוב שזאת תהיה התגובה. ״אני עושה קורס, אבל זאת לא הנקודה.״
״מה זה הפעם? אן-אל-פי, אן-וי-סי, פי-פי-טי?״
״פי-פי-טי זה סיומת של קובץ פאוור פוינט.״
״זאת לא הנקודה!״
״אתה לא רוצה להודות שאתה בודד,״ אמרתי.
״אני לא! אתה ממש חצוף!״
״אתה חושש מהתגובה שלי אם תגיד שאתה בודד?״
״אני לא בודד!״
״שאני אחשוב שאתה לא גיבור או חזק מספיק?״
שתיקה.
״ואולי רק להודות בזה, זה פחד נוראי כי זה גורם לך לחשוב על הזיקנה ועל המוות?״
ניתוק.
זה היה כנראה יותר מדי.