“המשך בשביל,” האיש הזקן אמר.
האיש נראה לי מוכר אך לא יכולתי לתת לו שם.
“בסוף השביל יש ביקתה,״ הוא המשיך, ״שם תמצא אותי.”
המשכתי כפי שהורה לי. ככל שהתקדמתי בשביל, המגפיים אט אט התכווצו על רגליי והחלו להתפורר, הגרביים התקשו, נשברו, ופיסות מהן נפרדו מרגליי בכל צעד. לאחר זמן מה מצאתי את עצמי הולך יחף על שביל שהתכסה בעלי שלכת פריכים. טחב התפשט על העצים האדמדמים, העלים התרככו והפכו לבוץ, רגליי נרטבו והחלו לשקוע. האטתי את צעדיי. עקב פוגש אדמה לחה, קשת הרגל מתגלגלת קדימה, כריות כף הרגל לוחצות על הקרקע הרטובה, ואז העקב מתנתק בקול ואקום חרישי. עוד צעד. עוד צעד. עוד צעד.
האוויר שנשפתי החל להתעבות, עננה של אוויר חם נישאה קדימה ממני והתפוגגה בין רגע. הרגליים הרגישו כבדות יותר, אך הקרקע התקשתה שוב בלובן החורף. העצים העירומים הזדקנו וצפו בי פוסע קדימה. הדממה התעצמה ומצאתי את עצמי עוצם עיניים ועוצר במקום. יכולתי להישאר כך לנצח, אך כדרכו של הטבע, החורף התחלף בצבעים מתוקים, ציפורי שיר פטפטו, ולא יכולתי עוד להילחם בכח המחזוריות. אתה כאן, אמרתי לעצמי. פקחתי עיניים והמשכתי ללכת.
כשהגעתי לביקתה כבר לא לבשתי דבר. השמש היכתה בעורפי בעוצמה רבה. בחשש רב הושטתי יד לידית הדלת, ואז בדיוק הדלת נפתחה.
“הגעת,” אמר הזקן.
“כן,” השבתי.
הזקן חייך והזמין אותי להיכנס. שתינו תה יסמין והקשבנו בשקט לטבע מבעד לחלון. הביקתה היתה חמימה. חפצים בודדים מילאו את החלל. רציתי להסתכל סביב, אך לא יכולתי לנתק את עיניי מהאיש הזקן. פניו היו מכוסות בזיפים לבנים, גבותיו ואפו עבים. שיערו הדליל כיסה את ראשו, אך השאיר מצח גבוה בעל קמטים עתיקים. הוא הניח את הספל על השולחן והישיר מבטו אלי, ובאותו הרגע התחלפנו.
“זהו ביתך,” אמרתי לגבר הצעיר שישב מולי.
“אני יודע,” הצעיר ענה. “איכשהו אני יודע, אבל אני לא מבין.”
“אין מה להבין,” אמרתי. “רק תזכור לחזור לכאן בפעם הבאה שתשכח.”
קמתי מהכסא בריכוז רב, ברכיי כבר לא חזקות כפי שהיו פעם. יצאתי מהביקתה והסתכלתי אחורה אך זו נעלמה כלא היתה. העור המקומט של הזיקנה החל להימתח שוב, כתמי השמש התבהרו, קומתי הזדקפה, וחזרתי להיות אני.