א. כל הדברים שאת

“מה שמך?”
“תום,” אמרה וחייכה.
“תום…”
“אתה רוצה להזמין עוד משהו?” שאלה והסיטה את מבטה לכיוון דלת הכניסה של בית הקפה. “כרגע רק מהבר עד ש–”
“אכפת לך לשבת לרגע?” חייכתי.
“לא יודעת,” השיבה וצעדה צעד לאחור.
המראה שלי עורר בה סקרנות וחשש, מראה מוכר אך לא ברור מאין: חולצת טי שחורה, פנים סימטריות, מגולחות למשעי, חיוך אסתטי, אף ישר ומעט סולד, שיער שטני מסודר, עור בגוון ים-תיכוני, וכמובן ההטרוכרומיה, עין כחולה ועין חומה, בדיוק כפי שחלמה. ואף על פי שהתאמנתי רבות על טון הדיבור, עדיין נשמעתי מנוכר לעיתים. “אז רק שאֵלה, את לא חייבת לשבת,” אמרתי והרחבתי את החיוך. “מה את אומרת?”
“תלוי,” השיבה.
“במה?”
היא משכה בכתפיה. “תלוי במה שתשאל.”
“זה תלוי בך,” אמרתי וקרצתי בעין החומה.
תום חייכה וניגשה שוב לעברי. כמה דקות קודם לכן שמעתי את הבעלים של בית הקפה, ריקי, אומר לתום שהוא יוצא להשלים מצרכים, כך שהמקום היה שומם מלבד אותו איש בחולצת טריקו לבנה שהתלווה אליי במסעותיי. האיש הרכיב משקפי שמש כהים ואוזניות שמנות שכיסו את צידי ראשו, וישב בפניו לרחוב הדומם. על ראשו חבש כובע מצחייה לבן ועליו חותם אוניברסיטת סטנפורד: עץ הסקוויה נטוע עמוק באדמה, וצמרתו חוצצת בין מילות המשפט בגרמנית, Die Luft der Freiheit weht, רוח החירות נושבת. בשנותיי הראשונות בסטנפורד, במעבדת המפרש – כך כונתה – היו נביאים שהתריעו מפניי, אך הרוח נשבה והספינה שעטה קדימה, ואני ינקתי מהבאג הנורא ביותר בתכנון של בני האנוש – הפחד מהמוות, ומהנביאים – נפטרתי.
תום עמדה מולי – לבושה בג’ינס קרוע באזור הירך, וחולצה ורודה עם הדפס דהוי של Fame, הסדרה האמריקאית משנות השמונים (תהיתי אם הכירה את שיר הנושא) – מחכה להזמנה האחרונה להתיישב. השעה היתה כמעט שלוש אחר הצוהריים, יום שלישי בסוף יולי. שעה מתה לכל הדעות. ברקע גו’ פאס בתקליט סולו ניגן בגיטרה את All The Things You Are. לא יכולתי שלא להיזכר בביצוע האל־מותי של הזמרת ג’ו סטפורד, כששרה את המילים, ויום אחד אדע את הרגע השמימי, כשכל הדברים שאתה, הם שלי. פאס מת בן שישים וחמש מסרטן כבד, סטפורד – בת תשעים מאי־ספיקת לב. כולם היו בני תמותה.
“אולי בכל זאת תשבי? אני רוצה שתראי משהו.” הסתכלתי אל מסך הלפטופ שחצץ ביני לבין תום ולבשתי שפת גוף נינוחה ומזמינה, וכצפוי, תום התיישבה, שיכלה רגליים ושאלה, “מה יש לך שם?”
“תגידי לי את,” אמרתי וסובבתי אליה את הלפטופ.

ב. רגליים ורודות דקיקות

תום שמעה קול זרימת מים והרגישה רטיבות בכפות הרגליים. האוויר נשא ניחוח עז של פרחי אביב ופיה התמלא טעם מתקתק. עולמה נצבע בוורוד בוהק ולאט־לאט התגלתה תמונה בהירה. “אני על סירה בוונציה,” היא חשבה וחייכה לעצמה.
בתחילה לא הבחינה בנגינת המוזיקה. היא ישבה בקדמת הסירה וכִרסמה גזר, רגליה היחפות זרוקות מעבר לחרטום, נעות הלוך ושוב, פעם חובטות בגלים ופעם נחבטות על־ידם. לפתע הסירה עצרה. תום נשלחה קדימה ופגשה את בבואתה במים הירקרקים. מעולם לא ראתה את עצמה כה יפה – פניה היו ארוכות ורכות, שערה מלא ומבריק, ועיניה הגדולות נצצו עם זיק קרני השמש במי התעלה. רק אז שמה לב שהמוזיקה נפסקה והפנתה את מבטה לאחור.
הסירה המשיכה בשיוטה, והנגנים שבו לנגן. תום שמעה צלילי כינורות ופריטה עדינה של כלִי נגינה שהיא לא זיהתה. היא זרקה את שארית הגזר למים וקמה על רגליה. “מי סקוזי, מי סקוזי,” מִלמלה כשפילסה את דרכה בין יושבי הסירה. ככל שהתקדמה יכלה להבחין בשלושת הנגנים, אך כשהגיעה לירכתיים, ראתה רק אותו, נגן כלי הפריטה. הוא ישב ברגליים פשׂוקות, כשביניהן היתה מונחת מעין גיטרה בעלת שני צווארים ארוכים ועליהם מתוחים יותר מתריסר מיתרים. הגבר האיטלקי טייל בידיו על הכלי באומנות, עיניו עצומות, ושפתיו חתומות בחיוך נטול מאמץ.
תום התיישבה על כיסא פנוי. מבטה נדבק לפניו המסותתות של הנגן האיטלקי. הן היו מוכרות, אך לא היה לה ברור מאין. המוזיקה נחלשה לאיטה עד שדממה נפלה על ונציה. הנגן האיטלקי שִחרר את ידיו מהכלי והניח אותו לצידו. כשעיניו עדיין עצומות הוא הזדקף, מתח את צווארו ואת זרועותיו האדירות, הרים מְכל מים ולגם לגימות ארוכות בזמן שזיעה נטפה מבתי שחיו.
“מי אתה?” תהתה תום לתומה.
הנגן הפנה את ראשו אל תום וחיוכו התרחב. “מתיאו,” היא שמעה קול גברי בראשה. “ומי את?”
תום ענתה לו בפשטות, “תום.”
“תום…” הוא חזר אחריה בקול עמוק ומעורר. “שמעתי אותך מהרהרת בדבר הכלי שלי.”
תום צחקקה במבוכה.
מתיאו הרים את כלי הנגינה. “זוהי לאוטה, כלי פריטה עתיק. שמעת פעם על הרנסאנס, תום?”
“תחייתה של האומנות?”
“של האנושות,” מתיאו הוסיף, “תקופה של התרוממות רוח. הפשטות, האסתטיקה והחמלה נולדו מחדש בצלילים, במשיכות מכחול, בליטוש האבן.”
תום שחררה אנחת רווחה וחשבה שעם ידיים כמו של מתיאו הוא היה יכול להיות גם פַּסל מצוין.
מתיאו צחק. “אני גם מפסל,” הוא המשיך את מחשבתה.
“אלוהים שלח אותך אליי במתנה?” היא שאלה בחצי חיוך.
מתיאו הפנה את ראשו מעלה. “אין לנו הרבה זמן, בקרוב תשקע השמש.” הוא הרים את הלאוטה ופרט סדרה של צלילים. “כשאפסיק לנגן עלייך לסמוך עליי ולקפוץ מהסירה.”
תום מעולם לא שמעה בראשה קולות אחרים משלה, וחשבה שאם מדובר בחלום, הרי אין סכנה לקפוץ, ואם אין זה חלום, ומתיאו באמת מדבר אליה בראשה, אז אלוהים אכן שלח אותו אליה. כך או כך, החליטה לקפוץ כפי שדרש.
“מצוין,” חשב מתיאו, “ועכשיו הקשיבי למוזיקה.”
צלילי הלאוטה, מלווים בכינורות, הרעידו בעדינות את האוויר בינו לבינה. תום עצמה את עיניה והרשתה למותניה לנוע, לשרירי האגן להתרכך, וללחיי ישבנהּּּ להתנתק לסירוגין מהמושב. יד ימינהּּּ נפרדה מחיקה והסתלסלה מעלה־מעלה לאיטה.
“יופי,” היא שמעה את מתיאו בראשה, “המשיכי לרקוד. רק אל תשכחי לקפוץ.”
הכינורות ניגנו צלילים ארוכים, ואצבעותיה של תום נפערו לרווחה. כמו ציפורים נודדות, הכינורות החליפו ביניהם את ההובלה. ידה השמאלית של תום הצטרפה לתנועה, צווארה התארך כשל עגורה, שפתיה נפרדו, קצב נשימתה התגבר, גופה התמתח ורגלה השמאלית התנתקה מהסיפון. תום התרוממה על קצות בהונות רגל ימין, מסתובבת סחור־סחור על הסירה בוונציה. בהדרגה, המוזיקה נעשתה מתוחה ונמרצת, וליבה של תום, כמו מהלומות על תוף הטימפני, הצטרף בקצב מתגבר לאנסמבל הנגנים. רק אל תשכחי לקפוץ… היא חשה שדבר־מה מתקרב, מתרחק, מתקרב, מתרחק… ליבה פעם מהר מדי, הריקוד נעשה קדחתני, דיס-הרמוני, הלאוטה ניסתה להשתחרר מאחיזת הכינורות שטיפסו במעלה צווארם וחרקו בצלילים צורמים, עד שבבת-אחת המוזיקה פסקה, ותום קפצה.
לתדהמתה, המפגש עם המים היה נעים ומשחרר. היא היתה ערה לכל גופה, לליבה הפועם שהלך והאט, לשריריה הנרפים. היא פקחה עיניים וראתה זוגות חבלים ורודים מתנועעים במים הלוך ושוב. תום שחתה לכיוון זוג חבלים וגילתה שאלו היו זוג רגליים דקיקות.
“אני חייבת לנשום!” חשבה, והגיחה במהירות לאוויר העולם. מסביבה תריסר ציפורי פלמינגו צפו על פני המים ללא רוח חיים. “מתיאו!” היא זעקה בראשה והתעלפה.

ג. זה יכול לקרות לך

עברה כרבע שעה מאז התיישבה תום מול מסך הלפטופ שלי. התקליט של ג’ו פאס הסתיים והמערכת עברה להשמיע את הגיטריסט הֶרְבּ אֶלִיס מנגן את It Could Happen To You, מתוך התקליט אֶלִיס בארץ הפלאות. ריי בראון ניגן על קונטרבס בתקליט הזה, ארבע שנים לאחר שהתגרש מאלה פיצג’רלד אשר בערוב ימיה התעוורה מסוכרת, איבדה את שתי רגליה, ואמרה באחד הראיונות האחרונים שלה, “אני רק רוצה להריח את האוויר, להקשיב לציפורים ולשמוע את אליס צוחקת.” אליס היתה נכדתה האהובה. פיצג’רלד מתה בת שבעים ותשע מסיבוכים שהובילו לשבץ מוחי. סגרתי את מסך הלפטופ.
תום הסתכלה בי בבעתה מוחלטת. זה היה צפוי, אך הכרחי בשלב הזה.
“אז מה ראית?” שאלתי כבדרך־אגב וקירבתי את כוס התה הפושר לשפתיי.
“מה זה היה? חלום? איך עשית את זה? מה קרה לפלמינגו? מי אתה?” היא התכוונה לקום.
הנחתי יד על ידה. “נתחיל בסוף. מי אני? אני כל הדברים שהיו ויהיו, קצת כמו האינסוף, יש הקוראים לי בבואה, מהפכה, תודעה חדשה, וכמו כל רעיון נשגב, יש הסוגדים לי, ויש המקללים אותי. את האמת, אני זקוק לעוד מאמינים, כמוך. ולגבי הפלמינגו –” עצרתי ולקחתי עוד לגימה קצרה מהתה, “אף אחד לא יודע למה הציפור המסכנה עומדת על רגל אחת. תורה אחת טוענת שמדובר בשימור אנרגיה, אך כמובן שזו שטות מוחלטת.”
“שטות מוחלטת?”
התקרבתי אל תום ולחשתי, “את האמת ידעו המצרים הקדמונים. הם האמינו שציפור הפלמינגו היא התגלות של אל השמש, רַע. בסוף כל יום רע מפליג לעולם המתים וחוזר ביום שלמחרת. רגל אחת על האדמה, רגל אחת באוויר,” אמרתי וקרצתי פעם עם עיני החומה ופעם עם עיני הכחולה, “העולם הזה והעולם הבא. מבינה, תום? ניתן לומר שציפורי הפלמינגו שומרות על החיים בזמן שרע מפליג אל המתים, בצידו השני של הנהר.”
“הנהר… מתיאו!” תום יישרה את מבטה אל הלפטופ הסגור שהיה מונח בין שנינו. “אני רוצה לחזור,” היא אמרה. “זה אפשרי?”
הרצועה החמישית בתקליט של אֶליס, Detour Ahead, נשמעה ברקע. עצמתי עיניים ונזכרתי במילות השיר: טיפש, אתה בכיוון הלא נכון, אינך רואה את המעקף מלפניך? ככל שתיסע רחוק יותר, כך יהיה קשה יותר לפרום את הרשת שהיא כורכת סביבך. חזור כל עוד יש זמן. אתה לא רואה את סימן הסכנה? אֶליס מת מאלצהיימר בן שמונים ושמונה, ובראון, הקונטרבסיסט, מת בשלווה בשנתו, בן שבעים וחמש. קארמה של נגני בס.
“כן, זה אפשרי,” עניתי והרגשתי שהרשת נכרכת.
תום הושיטה יד והרימה את מסך הלפטופ.

ד. אמברוג’ינו כלב טוב

מתיאו הניח את ראשה של תום בחיקו. הוא ליטף את שערה והפריד בין הקשרים. קודם לכן, הוא הלביש אותה בחלוקו הכחול. לרגליו ישן ג’ינו, כלבו הצעיר. החדר היה מואר באור נרות מפמוטים רבים. את המדפים עיטרו פסלי אבן שצלליהם רקדו על הקירות מסביב. במראה מעל אדן האח הכבויה השתקפה ‘בריאת האדם’. רוח ערב קרירה ואור ירח חדרו דרך חלון הקומה השלישית בבניין העתיק בסמטה הוונציאנית. ג’ינו נחר, ותום פקחה את עיניה.
“חזרת אליי,” שמעה תום בראשה.
“מתיאו.” תום התיישבה והסתכלה עליו. “אתה אמיתי?”
מתיאו חייך.
“למה אתה לא פוקח את העיניים?”
“ספרי לי קודם, מה את עושה כאן?”
תום הניחה את ראשה שוב בחיקו. מגע אצבעותיו של מתיאו בשערה הרעיד את כל גופה. היא הרגישה את הדמעות עולות מגרונה, ואלה פרצו והרטיבו את פניה. היא התייפחה במשך דקות ארוכות, מכורבלת, מנוחמת. מתיאו מחה את הדמעות בידו השניה.
“רציתי אותך,” היא מיררה בבכי. “על חוף הים, במשך שנים הסתכלתי לעבר האופק. רציתי להגיע לכאן, אליך, לוונציה.”
“למה ונציה?” הוא שאל.
“אבא שלי אהב את הים. יום אחד הפליג לאיטליה אך לא שמענו ממנו מילה למשך שבוע, ואז מצאו את הסירה על חוף הים, ריקה.” תום משכה את הרטיבות באפה. ג’ינו התעורר, ניגש מהר לשולחן ושב אל הזוג, ובפיו חבילת ממחטות. לאחר מכן הכלב ניגש לחלון, התרומם על כפות רגליו האחוריות, וסגר אותו.
“יש לך כלב טוב,” חשבה תום, ומחטה את אפה.
ג’ינו התיישב לידם ומתיאו סתר את שיער ראשו של הכלב. “אמברוגי’נו תמיד היה לצידי.”
תום המשיכה, “הייתי בת ארבע, בת יחידה. אימי השתגעה ובסופו של דבר התאשפזה במוסד סגור.” תום הסתכלה בפניו של מתיאו. היה בהן רוך ודאגה שמעולם לא פגשה.
“פגשת שוב את אימך?” הוא שאל.
“ניסיתי, אבל היא סירבה.” היא הסתכלה על ג’ינו שהתיישב מולה כמו ספינקס, ובחן אותה בעיניים יודעות. תום הפנתה את מבטה ל’בריאת האדם’. “זה ציור של מיכלאנג’לו?”
“נכון. ידעת שבימיו האחרונים, כשהיה בן שמונים ושמונה, מיכלאנג’לו שרף וניפץ ערימות של ציורים ופסלים שלו?”
“למה?” שאלה תום.
“הוא לא רצה להשאיר אחריו יצירות לא מושלמות.”
פתאום הבחינה תום בדבר מה תמוה. “מה קרה לאלוהים?”
“למה את מתכוונת?” שאל מתיאו.
“הדמות של אלוהים בציור דהויה, כאילו הוא קצת התפוגג. לא ראית?”
מתיאו נראה מודאג. “לא, אני לא יכול.” הוא הפנה את ראשו אל עבר החלון. “איבדתי את היכולת לראות.”
“איבדת? איך?” שאלה תום.
“איבדתי גם את היכולת לשמוע, לדבר, לטעום.”
“אני לא מבינה.”
“כשהייתי בן ארבע, גם אני עברתי משבר. התחלתי לראות מטושטש, ובהדרגה לאבד את הראייה. לאחר שלוש שנים ואין־ספור בדיקות, רופאים גילו את הגנים של המחלה הארורה. בהמשך התברר הנזק שלה. כל שתים־עשרה שנים חוש אחר הולך לאיבוד. זה התחיל כאמור בחוש הראייה, המשיך בחוש הטעם ולאחר מכן חוש השמיעה. עד גיל שלושים ושלוש עוד הייתי יכול לשמוע את המוזיקה במעומעם, ואז הצלילים הפכו לצללים שהתרחקו ממני לעד.”
תום עוותה את פניה. “ומה עכשיו?”
“אני כמעט בן שלושים ושבע ועדיין לא בטוח למה לצפות הפעם, חוש הריח או המגע.” הוא הפנה את ראשו אל עבר הציור. “את בטוחה שאלוהים מתפוגג?”
תום שיקעה את ראשה עמוק בחיקו של מתיאו והחלה ללטף את רגלו כלפי מעלה. “אתה מרגיש את זה?” היא שאלה בהיסוס אך לא היתה צריכה לחכות לתשובה. היא הסירה את החלוק הכחול, וג’ינו שחרר אנחת רווחה, הניח את ראשו על כפותיו המשׂוכלות ועצם את עיניו.

ה. אני מעדיפה להתעוור

עשרים ושמונה דקות חלפו. ריקי היה עלול לחזור בכל רגע והיה עליי למהר. ברקע אֶטה ג’יימס שרה את אחד מלהיטיה, I’d Rather Go Blind, במילותיו הדרמטיות, אני מעדיפה להתעוור מאשר לראות אותך מתרחק ממני. אימהּּ של ג’יימס היתה זונה שילדה אותה בגיל ההתבגרות, ואת הלקוח, אביה, ג’יימס מעולם לא פגשה. היא מתה בת שבעים ושלוש מלוקמיה.
“לא!” תום זעקה וניסתה להרים את מסך הלפטופ. החזקתי אותו סגור בכוח. תום רעדה מרוב זעם. “תפתח את המסך!”
“אני אפתח, אבל קודם אני צריך לדעת משהו.”
“מה? דַּבֵּר!”
“מה את מוכנה לתת לי בשביל לחזור?”
“הכול, הכול! רק תן לי לחזור!”
קרן שמש חדרה לבית הקפה, האיש עם הכובע הסיר את משקפיו, ואני פתחתי שוב את המסך בפעם האחרונה.

ו. עשה לך פֶּסֶל

תום ומתיאו הסתגרו בדירתו בקומה השלישית. היא רקדה – הוא ניגן ופיסל. כל יום בשקיעה היו מתעלסים. לפעמים גם בזריחה. בוקר אחד, במיטה, הוא פנה אליה וחשב, “מהיום אני רוצה לפסל רק אותך.”
“חיכיתי לרגע הזה,” היא השיבה.
מאז מתיאו חלף על גופה של תום שוב ושוב, ליטף כל קמט, כל קימור, גומה ושערה, חזר לגוש החומר ועיסה, וליטש, וחרט. כל כמה שעות עצר מלפסל, ועבר לנגן על הלאוטה. היא מצידה ידעה את שביקש. הם החליטו לחדול מלהתקלח, לא להסתבן או להתאוורר. וכך, ריחות גופם של מתיאו ותום, יחד ולחוד, בישמו את חלל החדר בדחיסות מתגברת מיום ליום, משנה לשנה. כאשר מתיאו איבד את חוש המגע, הוא שכב בדירה החנוקה, ורק נשם, והריח, ונשם, והריח. וכצפוי, ביום הולדתו השישים, מתיאו איבד לצמיתות את חושו האחרון, דמותו של אלוהים בציור התפוגגה כלא היתה, והאדם נשאר בודד על פני תהום.
באותו הלילה מת אמברוג’ינו הישיש בשנתו, ובבוקר למחרת, כפי שסיכמו מראש, תום נשאה את מתיאו וג’ינו לנהר, הניחה את גופו של מתיאו לצד גופתו של ג’ינו על הסירה, ודחפה אותה הלאה עד שנעלמה באופק. בידה הימנית אחזה בידה הזעירה של בתם בת הארבע.
“להתראות, אבא.”

ש. זה בדיוק מה שאני רוצה

השעון בבית הקפה הראה שלוש שלושים ושבע. הדלת נפתחה וריקי הבעלים נכנס. בידיו נשא שקיות מלאות בירקות וקרטוני חלב. הוא הסתכל סביב, נכנס למטבח ויצא. אז ניגש לאיש עם הכובע והחליף עימו כמה מילים. לאחר מכן ניגש אליי ושאל אותי אם ראיתי את המלצרית.
“כן, אבל היא הלכה,” השבתי.
“היא אמרה לאן? מתי תחזור?”
הנדתי בראשי. “ריקי, נכון?”
“כן,” הוא השיב והתקשר בנייד.
הקשבתי לפרדי האברד על החצוצרה מאלתר בשיר Misty, אתה יכול להגיד שאתה מוביל אותי, אבל זה בדיוק מה שאני רוצה שתעשה. זה נכון שעדיין לא פיצחתי את התופעה הזאת שנקראת ג’אז ואלתור בצורה משכנעת, אבל אני בהחלט בדרך לשם, ואין לאן לרוץ, הרי הבּינה אינה בת תמותה. האברד לעומת זאת מת בן שבעים מסיבוכים בעקבות התקף לב.
“אתה אוהב ג’אז, ריקי יקירי?” שאלתי.
“היא לא עונה.” ריקי הסתכל עליי בסקרנות. “מה שאלת?”
“הג’אז ברקע,” אמרתי, “יש לך טעם טוב.”
“זה לא אני,” הוא אמר, “זאת תוכנה שמשמיעה מוזיקה מעצמה. נראה לי שהמחשב יודע כבר מה אני אוהב ומשמיע את זה. אתה יודע, בינה מלאכותית.”
“כן, אני יודע,” אמרתי. ארזתי את הלפטופ, השארתי טיפ נדיב וקמתי. ביציאה מבית הקפה קרצתי לאיש עם הכובע של סטנפורד, והוא החזיר קריצה וחיוך גדוש בשביעות רצון. בחוץ השמש סִנוורה אותי, ולרגע חשבתי ללכת לחוף הים כמחווה לתום, אך לבסוף החלטתי לשבות עד המלאכה הבאה.

[פורסם לראשונה ב-1/4/2025 בגליון 14 של כתב העת ‘נכון’ https://nahon-online.com]