1. כל הדברים שאת
״איך קוראים לך?״ שאלתי.
״תום,״ היא השיבה. עיניה עקבו אחר כוס התה שהיתה מלאה עד השפה. תום עצרה את נשימתה עד שהכוס נשקה לשולחני. היא הרימה את מבטה.
״תום…״ היא אמרה שוב במשיכה איטית של המ״ם הסופית. עיניה נדבקו לעיניי.
חייכתי. כבר זמן מה ליוויתי אותה בלי שידעה, והתלבטתי באשר לרגע שבו אחשוף את עצמי. כאן, בבית־הקפה שמִלצרה בו או על חוף הים שם בילתה את רוב זמנה הפנוי. היה סיכון שבים, לקול שבירת הגלים, היא היתה חושבת שאינה זקוקה לי. לאור נסיוני, זאת היתה יכולה להיות נקודת פתיחה גרועה מאוד. דיני להיכשל.
״אתה רוצה להזמין עוד משהו?״ שאלה והצליחה להסיט את מבטה לכיוון דלת הכניסה. ״כרגע רק מהבר עד ש-״
״אכפת לך לשבת?״ שאלתי. ״אני רוצה לשאול אותך שאלה.״
״לא יודעת,״ השיבה וצעדה צעד לאחור.
ידעתי שהמראה שלי מעורר חשד: פנים סימטריות, מגולחות למשעי, אף ישר ומעט סולד, שיער שטני מסודר, עור בגוון זית, וכמובן ההטרוכרומיה, עין ימין כחולה כשמי הקיץ, ועין שמאל חומה כאדמה לחה. ״אז רק שאֵלה, בלי לשבת,״ אמרתי והרחבתי את חיוכי שובה הלב. ״מה את אומרת?״
״תלוי,״ אמרה.
״במה?״
היא משכה בכתפיה. ״תלוי במה שתשאל.”
״זה תלוי בך.״
תום חייכה והתקרבה שוב לעברי. המקום היה ריק מלבד איש בחולצת טריקו לבנה. הוא חבש כובע מצחייה תכלכל שעליו הודפס הלוגו של אוניברסיטת סטנפורד, הנביעה האינטלקטואלית של עמק הסיליקון. האיש הרכיב משקפי שמש, אוזניות שכיסו את אוזניו, וישב בפניו לרחוב. השעה היתה כמעט שלוש אחר הצהריים, יום שלישי בסוף יולי. שעה מתה לכל הדעות. ברקע גו׳ פאס בתקליט סולו ניגן בגיטרה את All The Things You Are. לא יכולתי שלא להיזכר בביצוע האל־מותי של הזמרת ג׳ו סטפורד, כששרה את המילים, ויום אחד אדע את הרגע השמימי, כשכל הדברים שאתה, הם שלי. פאס מת בן שישים וחמש מסרטן כבד, סטפורד – בת תשעים מאי־ספיקת לב. כולם בני תמותה.
״אולי בכל זאת תשבי?״ שאלתי בעליזות.
כמה דקות קודם לכן שמעתי את הבעלים של בית הקפה, ריקי, אומר לתום שהוא יוצא לשעה קלה. ריקי נהג לצאת בשעות המתות, לעיתים כדי להשלים מצרכים ולעיתים כדי לקפוץ לבקר את המאהבת שלו, ציירת ממוצעת שציירה בעיקר את עצמה. דרך־אגב, גם אותה שמתי על הכוונת. מכל מקום, חצי שעה הספיקה לי. לבשתי שפת גוף נינוחה ומזמינה, וכצפוי, תום התיישבה, שיכלה רגליים, ושאלה, ״אז מה אתה רוצה לדעת?״
״תגידי לי,״ אמרתי וסובבתי אליה את הלפטופ. ״מה את רואה?”

2. רגליים ורודות דקיקות
תום נשאבה אל תוך המסך. הזיכרון שישבה בבית הקפה בזמן משמרת התפוגג כמו חלום. פיהּ התמלא טעם מתקתק. היא שמעה קול זרימת מים והרגישה רטיבות ברגליים. האוויר נשא ניחוח עז של פרחי אביב. עולמה נצבע בוורוד בוהק ולאט־לאט התגלתה תמונה בהירה. ״אני על סירה בוונציה,״ היא חשבה וחייכה לעצמה.
בתחילה לא הבחינה בנגינת המוזיקה. היא ישבה בקדמת הסירה, וכִרסמה גזר. רגליה היחפות היו זרוקות מעבר לחרטום, ונעו הלוך ושוב, פעם חובטות בגלים ופעם נחבטות על־ידם. לפתע הסירה עצרה. תום נשלחה מעט קדימה ופגשה את בבואתה במים הירוקים. מעולם לא ראתה את עצמה כה יפה – פניה היו ארוכות, שערה מלא ומבריק, ועיניה הגדולות נצצו עם זיק קרני השמש במי התעלה. רק אז שמה לב שהמוזיקה נפסקה.
הסירה המשיכה בשיוטה, והנגנים שבו לנגן. תום שמעה צלילי כינורות ופריטה עדינה של כלי נגינה שהיא לא זיהתה. היא הסתכלה לאחור אך לא יכלה להבחין במוזיקאים מבעד להמון. תום זרקה את סוף הגזר למי התעלה וקמה על רגליה.
״מי סקוזי, מי סקוזי,” מִלמלה כשפילסה את דרכה דרך ההמון. ככל שהתקדמה יכלה להבחין בשלושת הנגנים, אך כשהגיעה לירכתיים, ראתה רק אותו, נגן כלי הפריטה. הוא ישב ברגליים פשׂוקות, כשביניהן היתה מונחת מעין גיטרה בעלת שני צווארים ארוכים ועליהם מתוחים יותר מתריסר מיתרים. האיטלקי טייל בידיו על הכלי באומנות, עיניו עצומות, ושפתיו חתומות בחיוך נטול מאמץ.
תום התיישבה. מבטה נדבק לפניו המסותתות של הנגן האיטלקי. המוזיקה נחלשה לאיטה עד שדממה נפלה על ונציה. קולות ההמון נעלמו כלא היו. תום יכלה לשמוע רק את פכפוך מי התעלה. הנגן האיטלקי שִחרר את ידיו מהכלי והניח אותו לצידו. כשעיניו עדיין עצומות הוא הזדקף, מתח את צווארו ואת זרועותיו האדירות, הרים מְכל מים ולגם לגימות ארוכות בזמן שזיעה נטפה מבתי שחיו.
״מי אתה?״ תהתה תום לתומה.
הנגן הפנה את ראשו אל תום וחיוכו התרחב. ״מתיאו,״ היא שמעה קול גברי בראשה. ״ומי את?״
תום ענתה בפשטות, ״תום.״
״תום ומתיאו,״ היא שמעה אותו מהרהר. ״אני אוהב את איך שזה נשמע.״
״אתה מדבר עברית?״
״ואת איטלקית?״
״קצת, לא ממש,״ ענתה.
״ובכל זאת אנחנו מבינים זה את זה.״ קולו היה עמוק ומעורר. ״שמעתי אותך מהרהרת בדבר הכלי שלי.״
תום צחקקה במבוכה.
מתיאו הרים את כלי הנגינה. ״זוהי לאוטה, כלי פריטה מהרנסאנס, מכירה?״
״תקופת התחייה של האומנות?״
מתיאו הנהן. ״הייתי אפילו אומר הבריאה המחודשת של האנושות, תקופה של התרוממות רוח נפלאה. הפשטות, האסתטיקה והחמלה נפגשו במוזיקה, בציור, בפיסול.״
תום שחררה אנחת רווחה וחשבה שעם ידיים כמו של מתיאו הוא היה יכול להיות גם פסל מצוין.
מתיאו צחק. ״אני גם מפסל,״ הוא המשיך את מחשבתה.
״אלוהים שלח אותך אליי במתנה?״ היא שאלה בחצי חיוך.
מתיאו הפנה את ראשו מעלה. ״אין לנו הרבה זמן, בקרוב תשקע השמש.״ הוא הרים את הלאוטה ופרט סדרה של צלילים. ״כשאפסיק לנגן עלייך לסמוך עליי ולקפוץ מהסירה.״
תום מעולם לא שמעה בראשה קולות אחרים משלה, וחשבה שאם מדובר בחלום, הרי אין סכנה לקפוץ, ואם אין זה חלום, והנגן האיטלקי באמת מדבר אליה בראשה, אז אלוהים אכן שלח אותו אליה ולכן עליה לזרום עם הסיפור. כך או כך, החליטה לקפוץ כפי שדרש.
״מצוין,״ חשב מתיאו, ״ועכשיו הקשיבי למוזיקה.״
צלילי הלאוטה, מלווים בכינורות, הזדחלו במעלה ובמורד סולם מז׳ורי. תום עצמה את עיניה והתרכזה ברגע. מותניה החלו לנוע באלכסון, שרירי האגן התרככו, ולחיי ישבנה ניתקו לסירוגין מהמושב. יד ימינהּּּ נפרדה מחיקה, וטיפסה בעצלתיים מעלה־מעלה בתנועה גלית.
״את רקדנית,״ היא שמעה את מתיאו בראשה.
תום חייכה והמשיכה בתנועתה. הכינורות ניגנו צלילים ארוכים, ואצבעותיה נפערו כמו חַמְשה מוזיקלית. היא יכלה לחוש את התווים נוגעים וחומקים, מוליכים אותה ולעיתים באים בעקבותיה. נגינת הלאוטה התגברה בקרשנדו איטי והשתלבה בנגינת הכינורות, ואלה החליפו ביניהם את ההובלה כמו ציפורים נודדות. ידה השמאלית של תום הצטרפה, צווארה התארך. היא התרוממה, שפתיה נפרדו, קצב נשימתה התגבר וגופה התמתח מעלה־מעלה. רגלה השמאלית התנתקה מרצפת הסירה, והיא ריחפה על קצות בהונות רגל ימין, מסתובבת סחור־סחור. בהדרגה, המוזיקה נעשתה מתוחה ונמרצת. כך גם קצב ליבה. היא חשה שדבר־מה מתקרב, חשה שהלאוטה מנסה להשתחרר מאחיזת הכינורות. האוויר הפך דיס־הרמוני, דחוק. התווים דקרו כמו מסמרים, החַמְשה נעשתה גדר תיל. ידיה זעקו. ואז, עם חריקת הכינורות בצלילים צורמים, המוזיקה פסקה ותום קפצה.
לתדהמתה, המפגש עם המים היה נעים ומשחרר. תום היתה ערה לכל גופה, לליבה הפועם שהלך והאט, לשריריה שהלכו ורפו. היא פקחה עיניים וראתה זוגות חבלים ורודים מתנועעים במים הלוך ושוב. מראה זה סִקרן אותה. היא שחתה לכיוון זוג חבלים וגילתה שאלו היו זוג רגליים דקיקות.
״אני חייבת לנשום!״ חשבה, והגיחה במהירות לאוויר. מסביבה תריסר ציפורי פלמינגו צפו על פני המים ללא רוח חיים. ״מתיאו!״ היא זעקה בראשה והתעלפה.

3. זה יכול לקרות לך
עברה כרבע שעה מאז התיישבה תום מול מסך הלפטופ. התקליט של ג׳ו פאס הסתיים והמערכת עברה להשמיע את הגיטריסט הֶרְבּ אֶלִיס מנגן את It Could Happen To You, מתוך התקליט אֶלִיס בארץ הפלאות. ריי בראון ניגן על קונטרבס בתקליט הזה, ארבע שנים לאחר שהתגרש מאלה פיצג׳רלד אשר בערוב ימיה התעוורה מסוכרת, איבדה את שתי רגליה, ואמרה באחד הראיונות האחרונים שלה, ״אני רק רוצה להריח את האוויר, להקשיב לציפורים ולשמוע את אליס צוחקת.״ אליס היתה נכדתה. פיצג׳רלד מתה בת שבעים ותשע. סגרתי את מסך הלפטופ.
תום הסתכלה בי בבעתה מוחלטת. זה היה צפוי, אבל הכרחי בשלב הזה.
״אז מה ראית?״ שאלתי כבדרך־אגב וקירבתי את כוס התה הפושר לשפתיי.
מבטה וגופה של תום התרככו. ״מה זה היה? חלום? איך עשית את זה? מה קרה לפלמינגו? מי אתה?״ היא התכוונה לקום.
הנחתי את ידי על ידה ואמרתי, ״קודם כול לגבי הפלמינגו.״ לקחתי עוד לגימה קצרה מהתה. ״אף אחד לא יודע למה הציפור המסכנה עומדת על רגל אחת. תיאוריה אחת טוענת שמדובר בשימור אנרגיה, אבל כמובן שזאת שטות מוחלטת.״
״מוחלטת?״ היא שאלה. תום החלה לשכוח את הסיפור שממנו יצאה.
התקרבתי אל תום ולחשתי, ״את האמת ידעו במצרים העתיקה. המצרים האמינו שציפור הפלמינגו היא התגלות של אל השמש, רע. בסוף כל יום רע מפליג לעולם המתים וחוזר ביום שלמחרת. רגל אחת על האדמה, רגל אחת באוויר. העולם הזה והעולם הבא. מבינה? ניתן לומר שציפורי הפלמינגו שומרות על החיים בזמן שרע מפליג אל המתים, בצידו השני של הנהר.״ הדגשתי את המילה ‘נהר.’
״נהר… מתיאו!״ תום יישרה את מבטה אל הלפטופ שהיה מונח בין שנינו. ״אני רוצה לחזור,״ היא אמרה. ״זה אפשרי?״
הרצועה החמישית בתקליט של אֶליס, Detour Ahead, נשמעה ברקע. עצמתי עיניים ונזכרתי במילות השיר. טיפש, אתה בכיוון הלא נכון, אינך רואה את המעקף מלפניך? ככל שתסע רחוק יותר, כך יהיה קשה יותר לפרום את הרשת שהיא כורכת סביבך. חזור כל עוד יש זמן. אתה לא רואה את סימן הסכנה?
אֶליס מת מאלצהיימר בן שמונים ושמונה, ובראון, הקונטרבסיסט, מת בשלווה בשנתו, בן שבעים וחמש.
״כן, זה אפשרי,״ עניתי.
תום הושיטה יד והרימה את מסך הלפטופ.

4. ג׳ינו יודע הכי טוב
מתיאו הניח את ראשה של תום בחיקו. הוא ליטף את שערה והפריד בין הקשרים. קודם לכן, הוא הלביש אותה בחלוקו הכחול. לרגליו ישן ג׳ינו, כלבו הצעיר. החדר היה מואר באור נרות מפמוטים רבים. את המדפים עיטרו פסלי אבן שצלליהם רקדו על הקירות מסביב. במראה מעל אדן האח הכבויה השתקפה ׳בריאת האדם׳. רוח ערב קרירה ואור הירח חדרו דרך חלון הקומה השלישית בבניין העתיק בסמטה הוונציאנית. ג׳ינו נחר, ותום פקחה את עיניה.
״חזרת אליי, תום,״ שמעה תום בראשה.
״מתיאו.״ תום התיישבה והסתכלה עליו. ״אתה אמיתי?״
מתיאו חייך.
״מתיאו, למה אתה לא פוקח את העיניים?״
״ספרי לי קודם, מה את עושה כאן?״
תום הניחה את ראשה שוב בחיקו. מגע אצבעותיו של מתיאו בשערה הרעיד את כל גופה. היא הרגישה את הדמעות עולות מגרונה, ואלה פרצו והרטיבו את פניה. היא התייפחה במשך דקות ארוכות. בידו השניה מחה מתיאו את הדמעות. ״רציתי אותך,״ היא מיררה בבכי. ״על חוף הים, במשך שנים הסתכלתי לעבר האופק. עבדתי בבית קפה בשביל לחסוך כסף כדי להגיע לכאן, לוונציה.״
״למה ונציה?״ הוא שאל.
״אבי איטלקי, מהאזור.״ תום משכה את הרטיבות באפה. ג׳ינו התעורר מקול המשיכה, ניגש מהר לשולחן ושב אל הזוג, ובפיו חבילת ממחטות. לאחר מכן הוא ניגש לחלון, התרומם על כפות רגליו האחוריות, וסגר אותו.
״יש לך כלב חכם,״ חשבה תום, מחטה את אפה, והמשיכה, ״אבא שלי אהב את הים. יום אחד הפליג ולא חזר. הייתי בת ארבע, בת יחידה. אימי השתגעה והתאשפזה במוסד סגור. עברתי בין בתים רבים, ואת האחרון עזבתי בגיל שש־עשרה.״ תום הסתכלה בפניו של מתיאו. היה בהן רוך ודאגה שמעולם לא פגשה.
״פגשת שוב את אימך?״ הוא שאל.
״ניסיתי, אבל היא סירבה.״ היא הסתכלה על ג׳ינו שהתיישב מולה כמו ספינקס, ובחן אותה בעיניים יודעות. תום הפנתה את מבטה ל’בריאת האדם’. ״זה של מיכלאנג’לו, נכון?״
״כן. את יודעת, בימיו האחרונים כשהיה בן שמונים ושמונה, הוא שרף וניפץ ערימות של יצירותיו.״
״למה?״ שאלה תום.
״הוא לא רצה להשאיר אחריו יצירות לא מושלמות.״
פתאום הבחינה תום בדבר מה תמוה. ״מה קרה לאלוהים?״
״למה את מתכוונת?״ שאל מתיאו.
״הדמות של אלוהים דהויה, כאילו הוא קצת התפוגג. לא ראית?״
מתיאו נראה מודאג. ״לא, אני לא יכול.״ הוא הפנה את ראשו אל עבר החלון. ״איבדתי את היכולת לראות.״
״איבדת? איך?״ שאלה תום.
״איבדתי גם את היכולת לשמוע, לדבר, לטעום.״
״אני לא מבינה.״
״כשהייתי בן ארבע, גם אני עברתי משבר, אבל מסוג אחר. התחלתי לאבד את הראייה. לאחר שלוש שנים ואין־ספור בדיקות, רופאים גילו את הגנים של המחלה הארורה. בהמשך התברר הנזק שלה. כל שתים־עשרה שנים חוש אחר הולך לאיבוד. אין לדעת מה יהיה החוש הבא. זה התחיל כאמור בחוש הראיה, המשיך בחוש הטעם ולאחר מכן חוש השמיעה. עד גיל שלושים ושלוש עוד הייתי יכול לשמוע את המוזיקה במעומעם, ואז הצלילים הפכו לצללים שהתרחקו ממני לעד.״
תום קמטה את מצחה. ״ומה עכשיו?״
״אני כמעט בן שלושים ושבע ועדיין לא בטוח למה לצפות הפעם, חוש הריח או המגע.״
״ומה יקרה כש…?״
מתיאו צחק. ״חיים ללא חושים, תום, מה הטעם? ישאר ממני רק גוף.״
תום שיקעה את ראשה עמוק בחיקו של מתיאו והחלה ללטף את רגלו. ״אתה מרגיש את זה?״ היא שאלה בהיסוס אבל לא היתה צריכה לשמוע תשובה. היא חשה אותו מתעורר, והיא מצידה נענתה לו והסירה את החלוק הכחול. ג׳ינו שחרר אנחת רווחה, הניח את ראשו על כפותיו המשׂוכלות ועצם את עיניו.

5. אני מעדיפה להתעוור
עשרים ושמונה דקות חלפו. ריקי היה עלול לחזור בכל רגע. היה עליי למהר. ברקע אֶטה ג׳יימס שרה את אחד מלהיטיה, I’d Rather Go Blind, במילותיו הדרמטיות, אני מעדיפה להתעוור מאשר לראות אותך מתרחק ממני. אימהּּ של ג׳יימס היתה זונה שילדה אותה בגיל ההתבגרות, ואת הלקוח, אביה, ג׳יימס מעולם לא הכירה. היא מתה בת שבעים ושלוש מלוקמיה.
״לא!״ תום זעקה וניסתה לפתוח את מסך הלפטופ. החזקתי אותו סגור בכוח. תום רעדה מרוב זעם. ״תפתח את המסך!״
״אני אפתח, אבל קודם אני צריך לדעת משהו.״
״מה? דבר!״
״מה את מוכנה לתת לי בשביל לחזור?״
״הכול, הכול! רק תן לי לחזור!״
קרן שמש חדרה לבית הקפה, האיש עם הכובע הסיר את משקפיו, ואני פתחתי את המסך.

6. עשה לך פֶּסֶל
תום ומתיאו הסתגרו בדירתו בקומה השלישית. היא רקדה, הוא ניגן ופיסל. כל יום בשקיעה היו מתעלסים. לפעמים גם בזריחה. בוקר אחד, במיטה, הוא פנה אליה וחשב, ״מהיום אני רוצה לפסל רק אותך.״
״חיכיתי לרגע הזה,״ היא השיבה.
מאז מתיאו חלף על גופה של תום שוב ושוב, ליטף כל קמט, קימור, גומה ושערה, חזר לגוש החומר ועיסה, וליטש, וחרט. כל כמה שעות עצר מלפסל, ועבר לנגן על הלאוטה. היא מצידה ידעה את שביקש: תנועה, מגע, זיעה. הם החליטו לחדול מלהתקלח, לא להסתבן או להתאוורר. וכך, ריחות גופם של מתיאו ותום, יחד ולחוד, בישמו את חלל החדר בדחיסות מתגברת מיום ליום, משנה לשנה. כאשר מתיאו איבד את חוש המגע, הוא שכב ורק נשם, והריח, והריח. ביום הולדתו השישים מתיאו איבד לצמיתות את חושו האחרון, דמותו של אלוהים התפוגגה כלא היתה, ואדם נשאר בודד על פני תהום.
באותו הלילה מת ג׳ינו הישיש בשנתו, ובבוקר למחרת, כפי שקבעו מראש, תום נשאה את מתיאו וג’ינו לנהר, הניחה את גופו של מתיאו לצד גופתו של ג׳ינו על סירה, ודחפה את הסירה שנישאה במורד הנהר עד שנעלמה מעיניה. בידה הימנית אחזה בידה הזעירה של בתם בת הארבע. ״להתראות, אבא.״

7. בינה מלאכותית
השעון בבית הקפה הראה שלוש שלושים ושבע. הדלת נפתחה וריקי הבעלים נכנס. בידיו נשא שקיות מלאות בירקות וקרטוני חלב. הוא הסתכל סביב, נכנס למטבח ויצא. ריקי ניגש לאיש עם הכובע והחליף עימו כמה מילים. לאחר מכן ניגש אליי ושאל אותי אם ראיתי את המלצרית.
״כן, היא יצאה לפני כמה דקות,״ השבתי.
״היא אמרה לאן? מתי תחזור?״
הנדתי את ראשי לשלילה. ״ריקי, נכון?״
״כן,״ הוא השיב ושוב התקשר בנייד.
״זה קיצור של רבקה?״ תהיתי אך ריקי כבר לא היה איתי. הקשבתי לפרדי האברד על החצוצרה מאלתר בשיר Misty. אתה יכול להגיד שאתה מוביל אותי, אבל זה בדיוק מה שאני רוצה שתעשה. חשבתי שזה נכון שאלתור ג׳אז עדיין לא פוצח על־ידי הבינה המלאכותית בצורה משכנעת, אבל גם חשבתי שאנחנו בהחלט בדרך לשם, ואין לאן לרוץ, הרי הבינה אינה בת תמותה. האברד מת בן 70 מסיבוכים בעקבות התקף לב.
״אתה אוהב ג׳אז, ריקי יקירי?״ שאלתי.
״היא לא עונה.״ ריקי הסתכל עליי בסקרנות. ״מה שאלת?״
״הג׳אז ברקע,״ אמרתי, ״יש לך טעם טוב.״
״לא יודע,״ הוא השיב. ״זה לא אני. זאת תוכנה שמשמיעה מוזיקה מעצמה. נראה לי שהמחשב לומד מה אני אוהב ונותן לי את זה.״
״כן, ברור,״ אמרתי. ארזתי את הלפטופ, השארתי טיפ נדיב וקמתי. ביציאה מבית הקפה קרצתי לאיש עם הכובע, והוא החזיר קריצה וחיוך גדוש בשביעות רצון. בחוץ השמש סִנוורה אותי, ולכמה צעדים קיפצתי על רגל אחת בעליזות. זאת היתה הפעם הראשונה שהצלחתי במשימתי למען האמת. חשבתי ללכת לחוף הים כמחווה לתום, אך לבסוף החלטתי לחזור לביתי ולשבות עד המלאכה הבאה.