נורה חלושה, פירורי לחם במזווה, די למנה אחת. אוסיף לרשימה. בֶּנֶק ייצא לקניות בתקווה שתהיה הפוגה בסערה. כדאי שאבדוק מה עוד חסר, אך אעשה זאת אחר־כך. אני מניחה את שקית פירורי הלחם על השיש על־יד תלושי המזון ורשימת הקניות. אין כלי כתיבה. הולכת לחדר העבודה, דורכת על דבר מה, מרימה את הבובה ומסדרת את פני הפלסטיק שנדחסו תחת רגליי. אני מחזיקה את הבובה בגובה עיניי: עיניה עצומות ולא נפקחות יותר מעצמן, ופניה אינם שלווים, הם דרוכים, כאילו היא מייחלת שהפעם אפקח את עיניה. אני מחזירה את הבובה לסלסלה בסלון, ותוחבת אותה תחת הבדים העבים.
בגדים של נִירְקָה על־יד הספה. אני אוספת את הפיג׳מה ופוסעת לכיוון חדר הילדים. ברק מאיר את המסדרון, ליבי נדרך, לא! וקופץ ברעם. אני מחכה שהלב הזה יפסיק לרעוד. דוקטור שטיינר אמר לי לנשום עמוק ולאט. פנימה, החוצה; פנימה, החוצה; פנימה, ממשיכה ללכת; החוצה, נכנסת לחדר הילדים. פנימה, שמה את הפיג׳מה על המיטה של נירקה; החוצה, מקפלת את החולצה. פנימה, מקפלת את המכנס; החוצה, מניחה את הפיג׳מה בעדינות על הכרית. פנימה, מותחת את הסדין; החוצה, מיישרת את הפוך. פנימה, מתיישבת ומתחילה לבכות. על השידה של נירקה צלחת ועליה שאריות האוכל מאתמול.
אני נזכרת בארוחת הערב: נירקה שוב שואלת ואני שוב עונה בחיוך חתום, ובתוך-תוכי יללה חלולה, כלום. היא אינה מחייכת בחזרה, היא חדלה לעשות זאת לאחרונה. כיצד אתאר את הסלע התחוב בגרוני? כיצד אסביר את הייסורים, שאני נורא חלשה, ושאין בקרבי פירור של תעוזה כדי לדחוף את הסלע החוצה? נירקה מתנצלת וקמה מהשולחן ובידה צלחת האוכל. מבטי נעוץ במקום שבו הייתה הצלחת ואני לוחשת או מנסה ללחוש, שבי וסיימי לאכול. אני מרגישה את ידו של בנק על כתפי. הוא מחייך אליי כאילו כלום לא קרה, מתופף פעמיים על הכתף, קם באיטיות והולך בעקבותיה. איזה מזל שיש לי אותו, בנק שלי. מולי, עוזי הקטן מועך גרגרי אורז בין אצבעותיו. מדוע היא לוחצת עליי? אולי הופעת הווסת גורמת לה לחשוב על ילדים, משפחה, נקמת דם?
אני לוקחת את הצלחת ויוצאת לכיוון המטבח. מעליי פולה מזיזה רהיטים, היא גוררת אותם לאט ובעדינות כי היא חושבת שכך זה לא מפריע לי. בעלה סשה ובנק שלי טרחו במשך שבועיים לאטום את הגג בזפת, אך כנראה נסדק לו סדק חדש, דרכו הגשם מחלחל ומטפטף בביתם. אני עוצמת עיניים ושוב שומעת את הגברים מסתודדים בחדר המדרגות, סשה אומר: מה לעשות, בנק? פולה מדוכאת כל־כך, והיא לא מוכנה לדבר על מה שקרה; ובנק שלי עונה: מה, סשה, גם אצלך? אז כנראה שגם פולה מתבוססת בכאב, אך מצבה גרוע יותר. כמה ערבים בשבוע הם יורדים לשחק איתנו ברידג׳. פולה לובשת חולצות ארוכות־שרוול על־מנת להסתיר את החתכים. לעיתים, כשהיא בצד המפסיד, היא מפשילה שרוול בהיסח הדעת, או שמא יש בה צד שמבקש שנושיט יד? האם גם אני כזו?
אני מניחה את הצלחת על השיש, רואה את פירורי הלחם, נזכרת בכלי הכתיבה, וחוזרת לחדר העבודה. קר כאן, הווילון הכבד מתנועע קלות. אני מסיטה את הווילון, סוגרת את החלון, לוקחת עפרון, אוספת את אפודתו השחורה של בנק, מתכסה בה, ושוב עושה את דרכי חזרה למטבח. בדרך אני מציצה לחדר הילדים ורואה שבמקום שישבתי בו, שמיכת הפוך מקומטת. אני נכנסת לחדר, מניחה את העיפרון על השידה על־יד ספרו הבלוי של דה אמיצ׳יס, הלב. בפעם האחרונה שנירקה קראה בו שטנו על הירקון, והספר נשמט מידיה ונפל לנהר. בנק מיד משה אותו מן המים, ולאחר שהתייבש, נשאר מרופט, דפיו קשים, חלקם לא קריאים. אני מיישרת את הפוך כשמעליי הרהיטים של פולה וסשה עוד נגררים בעדינות, ורוחי נהיית כבדה כל־כך שאני מתיישבת ונאנחת, והנה דמעות.
האם גם בבית אימי בפולין הזיזו את הרהיטים בעדינות? או שמא ניפצו אותם? השאירו דם, שתן, זרע, מכת בכורות על השטיח שאחי הביא מוורשה? האם אנסו את אחותי על השידה? רצחו את אחי על השטיח? די! אני מוחה את הדמעות. אני מכירה את עצמי טוב כל־כך. כל מה שמתרחש ברגע זה הוא כמו פיתיון לדמיון סדיסטי, לתאוות נקם קמאית שבאמתחתה אני רבת־טבחים: הביאו לי סכינים! רובים! חומרי בעירה וגז! אם אתאר את שמתגולל בראשי, בנק ונירקה יחשבו שהפכתי למפלצת, שהשתגעתי, וגם אם זה נכון, אינני מוכנה עוד שידעו. המגירה בשידה של נירקה חצי פתוחה, וממנה מבצבצות פיסות בד. האם זה שוב הזמן בחודש? אני מושכת באפי, דוחפת את פיסות הבד חזרה וסוגרת את המגירה.
בזכרוני אני בת אחת־עשרה, מדממת לראשונה וניגשת לאימי. היא מחבקת אותי חזק. זהו זמן קיץ, כך שעור זרועותיה נוגע ונדבק בעור זרועותיי. ריח זיעה חריף נודף ממנה ומעביר בי צמרמורת, ואני אוהבת את זה, אוהבת להרגיש ולהריח את אימי חיה, ונאחזת בה. פתאום אימי פורצת בבכי, מתנצלת, ואומרת לי שהפכתי לאישה, ושיבוא יום ואבכה גם אני עם ילדתי מהתרגשות. אבל זה מה שיקרה כעשרים שנים מאוחר יותר: נירקה תחזור הביתה עם כאבי בטן ותשכב על המיטה הזאת. כשאגש להציע כוס מים, אראה את הכתם. נתיישב זו מול זו, ואחבק אותה כפי שאימי עשתה. החיבוק יהפוך אט־אט לחביקה ונירקה תבקש שאעזוב אותה, אך באותו הרגע אהפוך אני לאימי, ולא אוכל עוד להרפות. נירקה תתחיל לבכות במקומי, ולמזלה, עוזי הקטן ימשוך בשמלתי. אאבד את שיווי המשקל ואשחרר את נירקה ממני. היא תשאל אותי אם אני בסדר. אני אחייך.
חדר הילדים מואר, הכל עוצר ואז הרעם פוגע בי, הלב הזה מרוסק. אני מהדקת את האפודה השחורה מעליי, מצטנפת מטה מטה, מתכווצת בין השתי-וערב הארוג כמו נימת צמר, כמו כלי דם. די! אני בוכה ובוכה ומושכת באפי המנוזל, מנגבת על השרוול המוכתם, ועוצמת עיניים. באותו בוקר בהול בפולין אנחנו משאירות כביסה מלוכלכת מאחור. אני מעירה את נירקה בת השלוש בארבע לפנות בוקר, אחרי שנרדמה בחצות. עלינו למהר, לתפוס רכבת, אבל נירקה מתנגדת וצורחת, די! די! גם כך היא סובלת מהסרפדת, גופה בוער מִגֶּרד בלתי פוסק, ואני מצטרפת לבכי, וצועקת מספיק! והודפת את אימי שנותנת עצות, ואת אחותי שמנסה להרגיע, ואני צורחת ובוכה צורחת ובוכה, אני לא רוצה ללכת! אני לא רוצה להישאר!
הסערה מחוץ לביתנו בתל־אביב מתערבלת עם זו שלי הפרטית. רוח נכאה נושבת בי, וגופי ממשיך להתכווץ כמנסה לעצור את דמי מלכת. אני שומעת ברד כבד ורגליי רועדות על אדמה קפואה, אני מריחה את הגשם וטועמת ברזל וטל, עופרת ודם. כל רעם מפלח את הגופים-גופות של אימי, אחי ואחותי, הם שממתינים לסופם בערוות חשופות ביער דומם, עלוות האלונים האדירים מסתירות את קרני החמה, וציפורים מתעופפות בבעתה מהלמות המוות.
״אימא!״
אני קמה בבהלה תוך כדי שאני מעיפה את הפוך מעליי. אני לא זוכרת שנעטפתי בו. נירקה לוקחת צעד אחורה. ״נירקה,״ אני אומרת ומנגבת את פניי. ״חזרת מהגימנסיה. איך היה היום?״
עיניה של נירקה משדרות בלבול ומצוקה, ואני מרגישה את שיערי סומר.
״חזרת באוטובוס?״ אני שואלת ברעד.
״אימא, מה קורה לך?״
״היה היום שיעור התעמלות? הגשם לא הפריע?״
״אימא, בבקשה, דברי איתי,״ היא מתחננת, ״עברו כבר עשר שנים!״
אני מחייכת וצועדת צעד אחורנית.
בבת אחת פניה של נירקה מתכווצות, דומות כל־כך לשלי, והיא צועקת, ״די כבר!״
אני מנסה להמשיך לחייך, אך כל שרירי פניי רועדים.
״די לחייך! ספרי לי! ספרי לי מה קרה בפולין! לסבתא, לדוד יהודה, לדודה רבקה–״
די! די! אני זועקת בראשי.
“אני אפילו לא יודעת אם אחותך הייתה גדולה או קטנה ממך!״
״קטנה,״ אני שומעת את עצמי לוחשת, והסלע בגרוני נרעד.
״איך הם מתו?״ היא ממשיכה, ״ירו בהם? שרפו אותם?״
״מספיק!״ יוצאת ממני צווחה.
״לא מספיק!״ נירקה מחזירה, ״הייתה לי אימא לפני המלחמה! היינו צוחקות מלא, ומדברות על השטויות של אבא והיית מדגדגת אותי,״ נירקה צוחקת ובוכה. ״אני מתגעגעת לאימא שלי!״
״גם אני!״ אני צועקת והכל ככלות הכל עוצר חוץ מסלע שנבקע ובכי שמתפרץ, וקולי השבור חוזר ואומר, ״גם אני, גם אני מתגעגעת לאימא שלי. גם אני.״ וזרועותיה של נירקה עוטפות את זרועותיי והנה, סוף כל סוף, הפוגה.

—
מוקדש לסבתי ז״ל, גוסטי בילה מקורי, שהלכה לעולמה וזכרונותיה עימה. הסיפור מבוסס על שני מכתבים ששלחה לסבי, שלמה, באוגוסט–ספטמבר 1939 מפולין. המכתבים ותמלולם נמצאים כאן:
https://otzarot.org.il/Letter?id=9YAfHpAGR5x03QIhVmfz